נק׳ מבט לוגן:
השיחה נותקה. נותרתי באותו מצב.
עמדתי שם על מרפסת הכניסה מבחין בכך שהקור כבר לא אותו קור מקפיא וחודר עצמות, אני לא יודע אם זה בגלל שאלבמה נחשבת לעיר חמימה או בגלל שהקיץ באמת מתקרב.
ניגבתי את הלחיים הרטובות שלי. לעזאזל. אני שונא להיזכר בכל רגעי המלחמה האלו...
לפתע רשרוש נשמע ממאחורי גדר העץ של המרפסת ומשך תשומת ליבי במהירות.
זה נשמע יותר כמו, לחשושים והתקרבתי לאט.
״אמרתי לך״ שמעתי את הקול לוחש.
״כן, אבל היא כמו בת בשבילי! היתיי חייב להיות בטוח״ קול אחר לחש.
״הוא אוהב אותה כל כך.. זה פשוט עצוב״ הקול הראשון נשמע שוב.
-״מי זה?!״ קראתי כשאני מתקדם במהירות אל מאחורי הגדר.
״אוי-אלוהים!״ הקול נשמע חזק וברור ודי מבוהל, ועיניים אפורות המזכירות את עיניה של אלכס הביטו בי באימה.
הבנתי מי היו האנשים שלחששו. אלו ננה ורוברט. הם שמעו את השיחה שלי?
״אתם... אתם צותתם לי?״ זקפתי את גבתי בשאלה והתקרבתי אליהם.
״שיט. לא, זאת ננסי, לפעמים היא מתנהגת כמו ילדה והיא הכריחה אותי לשמוע״ אמר רוברט מגן על עצמו.
״כן.. זאת אשמתי, אבל אתה צריך להודות שרצית להקשיב!״ היא קראה לעברו של רוברט שכיווץ את גבותיו כאילו הפלילה אותו במשהו.
״כן אבל בחיים לא הייתי עושה את זה אם את לא היית משכנעת אותי״ הוא שילב את ידיו בהפגנתיות.
״אתה מפיל את כל האשמה עליי!״ היא רקעה ברגלה.
״אבל את באמת אשמה!״
- ״היי-היי!״ קראתי ושניהם שתקו והביטו בי באשמה ״זה בסדר״ פלטתי בגיחוך ״באמת. אני יודע שאתם דואגים לה, שניכם.״
״בחור צעיר, אתה באמת אוהב את אלכסיה שלנו נכון?!״ מלמלה ננסי בשאלה ומבט מלא בצער הציף את פניה.
״כן גברתי, אני אוהב אותה״ עניתי בביטחון. ידה הונחה על ליבה כשמלמלתי את המשפט הזה. ״אני ניסיתי. אני ניסיתי להישאר בשבילה, אבל מחייבים אותי לצאת...״
״אנחנו יודעים.״ פלט רוברט בהנהון רציני ״שמענו״ מבטו הרציני התחלף בכמעט אסיר תודה המעורבב בצער.
-״לוגן, אני מוכנה!״ קולה של אלכס נשמע כמו מנגינה כשהיא יצאה מדלת האחוזה וקטע את שיחתינו.
״אני צריך לבקש ממכם משהו...״ לחשתי לפני שתבחין בנו.
״לוגן?!״ קולה נשמע שוב ברקע.
״אנחנו לא נספר״ קולו של רוברט נשמע יציב ועמוק כאילו קרא את מחשבותיי. הנהנתי כאסיר תודה.
״אני כאן!״קראתי לעברה והיא חייכה אליי כשראתה אותי צץ ממאחורי הגדר.
״מה עשית שם?״ היא שאלה כשהבחינה מאיפה יצאתי.
״שיחת גברים״ קולו של רוברט נשמע מאחוריי ומחפה עליי. ״הוא בסדר״ הוא הוסיף בחצי חיוך כשהוא טופח על שכמי ונעלם.
״אומייגאד״ היא סיננה ופערה את עיניה כשחיוך התגנב אליהן ״הוא לא אמר את זה בחיים! על אף אחד! אפילו לא על פיטר... למעשה אני חושבת שהוא די שנא את פיטר״ היא הרהרה בינה לבין עצמה לרגע ואני גיחכתי.
-
הלילה עבר בנעימים, בדרך לבילי-ג׳ין, צחקנו, דיברנו, התנשקנו ובבר רקדנו קצת, אלכס הייתה עסוקה בחיבוקים ונשיקות כמעט מכל אחד שהיה שם, היא באמת מכירה את כולם. ולכל אחד היה משפט דומה; איך גדלת, איזו יפה נהיית, כמו סבתא שלך, איך בקולורדו, מה את לומדת, התחתנת?, יש חבר?, את גבהת!, וואו הפנים שלך חלקות, אני זוכר אותך שהיית כזאת קטנה! .... ועוד המון כאלה ואחרים.
אך לכל אחד ואחד שפנה אליה אלכס חייכה באדיבות, היא הייתה סבלנית, צחקקה על אף שזה לא תמיד היה מצחיק, היא חיבקה ונישקה את כולם עם כוונה ניכרת.
אני אוהב את זה בה.
השעה כמעט ארבע בבוקר, אני ואלכס ניצחנו זוג צעיר בסנוקר שאני חושב שהשמות שלהם היו סאם וקימברלי שאלכס הכירה, רגליה נעו לכיווני מהצד האחר של השולחן במהירות ובצהלה והיא קפצה אליי בחיוך אחרי שהכנסתי את הכדור השחור האחרון וכרכה את רגלייה סביב אגני וצחקקה בקולי קולות.
״ניצחנו!״ היא הרימה את ידה באוויר, מאושרת מכל רגע, וזה היה אחד מהרגעים האלה שנדמה היה שהיא שכחה שעוד מעט צריך לעזוב. שעוד מעט אני צריך לעזוב.
״בוא נלך הבייתה לוגן, אני רוצה להראות לך משהו״ היא לחשה באוזן שלי. נשקתי קלות על שפתיה ומלמלתי לתוכן;
״קדימה, בואי הבייתה״
בדרכינו הבייתה רגליה של אלכס כאבו מהעקבים הגבוהים שנעלה, אז סחבתי אותה על גבי כשהיא נתלית עליו ומשעינה את ראשה על הכתף שלי ומדי פעם מפזרת נשיקות נעימות.
-
״הגענו״ לחשתי והיא ירדה ארצה.
״בוא אחריי״ היא לחשה בחיוך ממזרי ותפסה בידי ופתחה בריצה אל מאחורי האחוזה כשאני משתרך אחריה עם חיוך בלתי נשלט.
הגענו לאסם.
״אסם?״ לחשתי בבלבול. היא המשיכה להביט בי במבט זומם וצחקקה לעצמה ומשכה שוב בידי כשהיא נכנסת פנימה.
״מכאן״ היא מלמלה כשהיא משילה את עקביה וטיפסה על סולם שהוביל לסולם אחר שהוביל לפתח בתקרת האסם שהוביל לגג האסם.
טיפסתי מעלה והבטתי לכל עבר, על הגג היה מזרן שמכוסה בניילון כדי שיגן עליו מפני אבק, גשם ולכלוך ושידה קטנה וישנה בצד.
״איך זה הגיע לכאן?״ שאלתי מגחך.
״תעזור לי להוריד את הניילון״ היא אמרה והוסיפה בעודינו מושכים אותו מעל המזרן; ״הייתה לי חבורה בילדות, היינו חמישה נערים שובבים... כולם כבר עזבו את העיירה, היינו נוהגים להיפגש על הגג של האסם שלנו, הוספנו את המזרן הזה והיינו נוהגים להביט בכוכבים מידי לילה. זה היה קסום״
יכולתי לראות את עיניה נוצצות כשהיא נזכרת ברגעי ילדות שכאלה, וחיוך כובש שמתגנב לשפתיה.
היא ניגשה אל השידה הקטנה ופתחה אותה כשהיא מוציאה מצעים לבנים ושמיכות פליז ורדרדות.
נשכבנו על המזרן כשאנחנו עטופים בשכבה דקה של פליז, מביטים אל שטיח הכוכבים המעטר את השמיים כמעט באופן לא טבעי.
״זה כל כך זוהר״ מלמלתי.
״כן, זאת אלבמה. השמיים כאן זוהרים כל כך״ היא סיננה בלחש. ראשה מונח על חזי וידי מלטפת את הכתף שלה בעדינות כשידי האחרת אוחזת ביד שלה כאילו שומר שלא תלך.
״אתה יודע, לא משנה איפה אתה בעולם ואיפה אני, גם אם אנחנו רחוקים פיזית, אנחנו תמיד מביטים באותם השמיים״
העפתי מבט לעיניה שהביטו בכוכבים והביעו הערצה, התרשמות, הן הביעו השראה וכוח.
״כן, אני מניח שאת צודקת״ מלמלתי מניח לראשי לתהות בדבריה ונפלנו לדממה ארוכה.
YOU ARE READING
Take Me Anywhere
Romanceהיא- מסיימת תואר ספרות בקולג׳, חייה מתוכננים בקפידה, היא חכמה, רצינית, חרוצה, קרה, קפדנית, מתוכננת, עקשנית, דעתנית, עומדת על שלה, לא מחלקת חיוכים בחינם מכיוון שכבר נכוותה מהאהבה השורפת. הוא- חייל, קצין בצבא ומפקד חוליה לשעבר, שהשתחרר לחופשה ארוכה מ...
