Take Me Anywhere

Ep.31 we had something...right?

נק׳ מבט לוגן:
התקרבתי סמוך למיטה שלה כשדמעות בעיניי. היא הרימה את מבטה אליי בבלבול.
״אני... אני לא הדוקטור שלך״ היא לא הסיטה את מבטה מעיניי.
״אז... מי אתה?״ השאלה שלה חדרה כמו סכינים ללב שלי.
מסרב להאמין למתרחש, כי רק לפני כמה שעות היא אמרה לי שהיא מפחדת כי היא מתחילה להתאהב בי, בזמן שאני כבר ממזמן מאוהב בה. רק לפני כמה ימים היא אמרה שהיא רק שלי! שאני היחיד בלב שלה! איך לעזאזל היא שכחה את זה? איך לעזאזל היא שכחה אותי?
״מה הדבר האחרון שאת זוכרת אלכס?״ שאלה האחות.
אלכס עצמה את עינייה והצמידה את גבותיה כמתאמצת להיזכר.

בבקשה תיזכרי. בבקשה תיזכרי.

״אתה לא הדוקטור שלי...״ היא מלמלה כמעט קובעת עובדה. ודמעה זלגה מעיניי והרגשתי את ליבי דוהר במהירות, בציפייה.
״לא״ אחזתי בידה והיא מיד הרחיקה אותה, כאילו נבהלה ממני.
״אני מצטער״ סיננתי, מקלל את עצמי בלב.
לעזאזל.
אני רק רוצה להרגיש אותה קצת, כמו קודם.
איך-איך היא לא מזהה אותי?
״הראש שלי כואב״ היא מלמלה בקושי.
קמתי ממקומי ויצאתי במהירות מהחדר, יוצא החוצה ובועט במכונת הקפה בחוזקה כשהאחות רצה אחריי בבהלה.
״היא לא זוכרת אותי!״ צעקתי על האחות בתסכול ומשכתי בשערות ראשי בעצבנות. זה לא קורה לי!
״הראש שלה נפגע היא כנראה...״
״לא איכפת לי! תחזירו לה את הזיכרון! בבקשה! תגידי לי שיש מה לעשות! תגידי לי שאת יכולה לתקן את זה!״ צעקתי בטירוף, גורם לאחות להירתע לאחור, הרגשתי איך כל נים בגופי מתרחב ואת הדם גועש בעורקיי.
״אני אעשה מה שאפשר, א-אבל חשוב שתדע שהיא מבולבלת עכשיו ושזה נורמאלי״ מלמלה האחות ברעד.
״תתקני את זה! לא איכפת לי!״ חבטתי שוב במכונת השתייה מרגיש דמעה נוזלת על לחי. האחות הנהנה בראשה במהירות ומיהרה לאנשהו.
נשענתי על הקיר, אוחז בראשי בתסכול ובייאוש.
לא יכול להיות שהאישה היחידה שאני אוהב, שגרמה לי להרגיש מה שמעולם לא הרגשתי, שגרמה לי להרגיש שלם רק מלהביט בעיניה, שהעלימה כל סיוט שאי פעם חוויתי, שבמגע קטן היא ריפאה את כל פצעיי הנפשיים, שגרמה לי לבטוח שוב, לאהוב שוב... לא ייתכן שהיא לא זוכרת אותי!
לקחתי נשימה עמוקה, נזכר שהיא שוכבת שם לבד ומבולבלת בעצמה ונזכר במילותיו של הזקן.
עליי להיות איתה, לתמוך בה.

קמתי על רגליי ונכנסתי אל החדר, היא הביטה בי במעין צער.
״אני לא זוכרת דברים... נכון?״ היא מלמלה כשדמעה זולגת על לחיה. דמעה שרציתי לרוץ ולנגב אך אני יודע שהיא נרתעת ממני כרגע. היא לא זוכרת אותי.
אז פשוט הנהנתי בראשי, מאשר את מחשבותיה והתיישבתי לידה.
״אני מצטערת״ היא לחשה.
״את מצטערת? על מה?״ הטיתי את ראשי בשאלה.
״היה לנו משהו... נכון? אני רואה את הדרך שאתה מביט בי... ואיך שהגבת מקודם... ״
״האחות אומרת שאת מבולבלת עכשיו. נפגעת בראש״ מלמלתי כמעט בקרות.
״אני עדיין מצטערת״ היא השפילה מבט. ״האם...״ היא התקשתה לשאול את השאלה. ״האם אני גם הרגשתי אלייך...״
״אתמול בלילה הודית ברגשות שלך... זה היה... זה היה רגע קסום בשביל שנינו אני מניח״ עניתי לשאלתה בחצי חיוך, נזכר באירועי אמש ומיד מרגיש עצב, לא מאמין שאני צריך להזכיר לה.
ומחיוך חולמני ושליו לפתע מבטה הפך למבוהל היא כמעט נראית בפאניקה.
״שיט..״ היא מלמלה.
״מה קרה?״ שאלתי בבלבול.
״אתה חייב להודיע לפרופסור! אני לומדת לתואר ראשון בספרות ואם אני לא אגיע לשיעור איתו מחר...״
״אלכס! כבר עשית תואר ראשון״ קטעתי את דבריה. עיניה נפערו בתדהמה וגם עיניי.
״מ-מה?״ היא שאלה המומה.
״כן... לפני שנה בערך״ אמרתי. ״למעשה את צריכה לסיים תואר שני עוד מעט״
״אלוהים״ היא מלמלה כשהיא עוצמת את עיניה בחוזקה, מתקשה לעכל.
״תפסיקי עם זה, את תחמירי את הניפחות בעין״ מלמלתי והיא פקחה את עיניה באיטיות והניחה את מבטה עליי.
״רגע... אנחנו... אנחנו בטיול״ היא סיננה.
ניצוץ של תקווה הורגש בליבי.
היא מתחילה להיזכר?... חיוך בלתי נשלט עשה את דרכו על פניי.
״מסע״ תיקנתי את דבריה כפי שהיא נהגה לעשות.
ושוב היא עצמה את עיניה בחוזקה כאילו היא נזכרת בדברים מסויימים, כאילו היא רואה פלאשבקים.
הזיכרון חוזר אליה ואני ממתין בציפייה שהיא תיזכר בי,
במה שהיא מרגישה כלפיי!
״אתה צודק״ היא סיננה ״באמת סיימתי תואר ראשון. הפרופסור הוא... הוא איחל לי בהצלחה בטקס הסיום״ היא מלמלה. המשכתי להביט בה.
בבקשה! תיזכרי! בבקשה!
״מה שלומך?״ נשמע קול האחות מאחוריי ואלכס הסיטה את מבטה אליה.
״מבולבלת״ היא מלמלה ועיקמה את אפה בבוז.
״היא מתחילה להיזכר״ סיננתי.
״יופי, את תהיי מבולבלת לזמן מה. אבל הכל נורמאלי לחלוטין״
אמרה האחות והפנתה את דבריה גם אליי והסתלקה מהחדר.
אני חושב שהיא מפחדת ממני. אבל זה לא חשוב עכשיו..