נק׳ מבט אלכס:
עבר שבוע מאז הזיכרון חזר אליי.
לוגן לא עזב אותי לשנייה, אפילו כשאני אוכלת הוא מביט בי כאילו עוד רגע אני עומדת להיחנק ולמות.
למרות שאני מוצאת את זה חמוד, הייתי חייבת להרגיע אותו ולהסביר לו שאני באמת בסדר ומרגישה הרבה יותר טוב.
לפני חמישה ימים יצאתי מניתוח נוסף בראש, אבל עכשיו זהו זה. אני משתחררת מבית החולים בעוד כמה דקות.
ג׳יין ביקרה אותי מספר פעמים במהלך השבוע והודיתי לה שלא סיפרה לסבתי, היא יכלה לקבל את זה קשה מאוד. קייט לא הפסיקה להתקשר, ובכתה והצטערה שלא הייתה לצידי, אך דאגתי להרגיע אותה ולהסביר לה שזה בסדר, שהיא לא ידעה ושאני מבינה. פיטר התקשר מספר פעמים אבל כל פעם לחצתי על ׳התעלם׳ , אין לי ממש סבלנות אליו.
לוגן עוזר לי ללבוש שמלה קלילה שהייתה בתיק שלי, מכיוון שזה קשה מידי להתלבש כשהכתף שלי בגבס.
״את יפייפיה״ הוא מלמל לאחר שהשמלה נחה על גופי ורכן לנשק את שפתיי קלות. עמדתי על רגליי בזהירות כשלוגן תומך בי ומייצב ואז נשמעה דפיקה עדינה על הדלת.
״כן?״ מלמלתי לעבר הדלת שנפתחה באיטיות.
הדבר הראשון שראיתי זה זר פרחים צבעוני, והיד שהחזיקה אותו לא הייתה אחרת מאשר של... פיטר.
״היי״ הוא מלמל והבזיק חיוך לעברי.
״מ-מה אתה עושה כאן?״ שאלתי בחוסר התלהבות. לוגן ישר מבט ישר לתוך עיניו ונדרך במקומו.
״שמעתי שהייתה תאונה, אנשים מהמועדון דיברו... הם תיארו נערה בלונדינית שלובשת שמלה קצרה בצבע בז׳... ובגלל ששתיתי...״ הוא גירד בעורפו במבוכה ״בכל מקרה, רק למחרת בבוקר חיברתי את הדברים... כל כך קיוויתי שזאת לא את״
״מי אמר לך איפה אני?״. שאלתי בקרירות.
״אדי... די הכרחתי אותו להגיד״ הוא מלמל.
״ובכן... תודה על הפרחים, אני משתחררת עכשיו, אז ברשותך״ נשענתי על לוגן שהוביל אותי החוצה אל כסא מול הקבלה, עליו התיישבתי והמתנתי לתפסי השחרור. פיטר השתרך אחרינו ונעמד מולי.
״אני מצטער״ הוא פלט. הוא הביט בי ואז הסיט את מבטו אל לוגן שהרים גבה ״על הכל״ הוא מלמל.
עיניי התרחבו בתדהמה, וחייכתי.
זה לא פשוט לגבר לעמוד מול גבר ולבקש ממנו סליחה.
לוגן היה נראה המום בעצמו, ולא ידע כל כך איך להגיב אז הוא הסתפק בהנהון.
״תודה״ לחשתי לעברו וראיתי איך לחייו הסמיקו מעט וחיוך קטן בצבץ.
״אני הולך לקחת משהו לשתות, את רוצה משהו?״ שאל פיטר.
הנדתי בראשי לשלילה.
צלצול הטלפון של לוגן נשמע.
נק׳ מבט לוגן:
״אני כבר חוזר״ מלמלתי והלכתי הצידה.
לוחץ על ׳ענה׳ ומחייך אוטומטית.
״שמעתי מה קרה, שון סיפר לי. היא בסדר?״ קולה של אחותי נשמע מעבר לקו הטלפון.
״איחרת רק בשבוע.״. גיחכתי ״היא בסדר עכשיו, כן. עברנו שבוע קשה מאוד״ שפשפתי את עיניי בעייפות.
״אלוהים, איזה מזל!״ לורן נשמה לרווחה.
״כן... ״ התיישבתי על כסא מרוחק מעט, מוודא שאלכס לא תשמע ״היי אחות... אני יכול לשאול אותך משהו? אני צריך עצה״
״שוט על זה, אני מקשיבה״ היא אמרה.
״ובכן... את יודעת שעוד פחות מחודש אני מתגייס שוב לאן שאמרתי לך בשיחה האחרונה שלנו״
״כן... מבצע סודי ביותר״ היא מלמלה ויכולתי לשמוע את הצער והתסכול בקולה שהתעלמתי מהם כרגע.
״אלכס עוד לא יודעת מכל זה... אני לא יודע אם זה הזמן לספר לה.... למעשה, אני לא יודע מתי לספר לה בכלל. היא הרגע השתחררה מבית החולים... ומצד שני, הגיוס מתקרב כל כך מהר! ואני לא יודע איך היא תגיב כשתשמע שאני חוזר״ לחשתי בתסכול.
״אני אגיד לך משהו אח קטן. במצבים כאלה אני נוהגת להעמיד את עצמי במקום האדם השני. אם המצב היה הפוך והיא זו שהייתה צריכה ללכת... היית רוצה לדעת מזה? היית רוצה שהיא תספר לך״
דקה שלמה של מחשבות עברה.
״אני מניח... אני מניח שהייתי רוצה לדעת כדי להנציח כל רגע איתה״ מלמלתי בחיוך שבור.
״אז הינה לך התשובה. תספר לה... כמה שיותר מהר״
״מה הייתי עושה בלעדייך?״ שאלתי כשחיוך על פניי.
״כנראה דופק את הקשר הזה, עכשיו לך, תספר לה! היא חייבת לדעת״ אמרה לורן בצחקוק.
״אני אספר לה. אני אוהב אותך״
״אני אוהבת אותך״ היא השיבה. ובזה השיחה נותקה.
-
ניגשתי אל אלכס שהייתה נראית כל כך עייפה.
״את מוכנה ללכת מלאכית?״ שאלתי בעודי מייצב אותה על רגליה.
״הו אני כל כך מוכנה!״ היא אמרה כשחיוך מרוח על פניה.
לא היה כל סימן לפיטר סביב ושיערתי שהוא כנראה כבר עזב.
תפסתי ברגליה של אלכס והרמתי אותה בצורה של כלה על ידיי כשצחקוק נפלט מפיה.
״כמה התגעגעתי לחיוך שלך״. אמרתי מנשק את לחיה.
״רק לחיוך?״ היא שאלה ועיקמה את פרצופה בבוז ציני.
״אם אני אתחיל למנות כל דבר שהתגעגעתי אליו בך, זה ימשך לנצח״ אמרתי, יוצא מכותלי בית החולים אל המונית הממתינה לנו בכניסה.
״אז כדאי שתתחיל״ היא מלמלה בחיוך מתגרה ואני צחקקתי.
הנחתי אותה במושב האחורי ומיד הצטרפתי לידה, נותן לנהג את כתובת בית המלון.
---
נק׳ מבט אלכס:
עיניי נפקחו כשכאב חזק פילח את כתפי. רפרפתי בעיניי בכל החדר, מבחינה בשעון הקטן על הממיר שמראה שהשעה ״9:48״ בבוקר. קרן אור חזקה הכתה בפניי וגרמה לי לרטון.
״שקלתי לקום ולהזיז את הוילון אבל פחדתי להעיר אותך״ נשמע קולו המחוספס של הגבר שלי.
״ולא חשבת שגם זה יעיר אותי באיזשהו שלב?״ סיננתי לעברו.
״העדפתי לקחת סיכון״ הא גיחך ושתק.
הסטתי את מבטי מעלה, אל עיניו שבהו בתקרה ואז הופנו לעיניי.
״על מה אתה חושב?״ מלמלתי בלחש.
״עלייך״ הוא מלמל.
״אתה קיטשי מיסטר קצין קשוח״ אמרתי בחיוך מעושה, מלטפת את סנטרו שהספיק לגדל זיפים בזמן ששהינו בבית החולים.
״רק כשאני איתך״ הוא רכן ונשק לשפתיי בעדינות.
״אז מה חשבת?״ שאלתי מסוקרנת.
״אני חושב... אני חושב שכדאי שנעצור את כל עניין המסע הזה וניסע ישירות לסבתא שלך... את פצועה״ הוא סינן.
״אתה... אתה מנסה להיפטר ממני?״ שאלתי נדרכת במקומי, וכשלוגן הבחין בבהלה בעיניי הוא מיד רכן מעליי וליטף את פניי ומיהר להסביר .
״ממש לא! אל תגידי את זה גם לא בצחוק!״ הוא נשמע כמעט עצבני. וכשהבחנתי במבטו הרציני הבנתי שלא ׳כמעט׳. הוא באמת עצבני. ״את יודעת שאני אוהב אותך נכון?״ הוא שאל והפעם עם שמץ של דאגה בקולו. הבטתי בעיניו, שהתרככו מזעם לחשש, ליטפתי את פניו כשחצי חיוך מופיע על פניי... מוקסמת מכחול עיניו כרגיל.
״עד איפה אתה אוהב אותי?״ שאלתי, צוחקת על עצמי שנשמעתי כמו ילדה קטנה. אבל לא נראה שזה הפריע לו כלל, להפך, הוא נראה מלא בהקלה וחיוך כובש עלה על פניו היפות.
״אלכס. אני אוהב אותך עד אין סוף וחזרה ולנצח״ הוא מלמל.
מילותיו הפכו את הרגע לקסום ממש, הבטן שלי מתהפכת מהפרפרים המפורסמים שמשתוללים שם, הגוף שלי הגיב ברעד למילותיו ונשימה מהירה ברחה לה מבין שפתיי.
״לנצח נצחים?״ שאלתי בכל רועד. שוב נשמעת כמו ילדה קטנה וקיטשית שרק לוגן יכול לגרום לי להיות.
״אני מבטיח. לנצח נצחים״ הוא אמר ביציבות. ומיד רכן לנשק את שפתיי.
YOU ARE READING
Take Me Anywhere
Romanceהיא- מסיימת תואר ספרות בקולג׳, חייה מתוכננים בקפידה, היא חכמה, רצינית, חרוצה, קרה, קפדנית, מתוכננת, עקשנית, דעתנית, עומדת על שלה, לא מחלקת חיוכים בחינם מכיוון שכבר נכוותה מהאהבה השורפת. הוא- חייל, קצין בצבא ומפקד חוליה לשעבר, שהשתחרר לחופשה ארוכה מ...
