Take Me Anywhere

Ep. 41 Boom-Boom

נק׳ מבט אלכס:
״את צריכה לראות רופא״ אמרה קייט בשילוב ידיים מפגין.
״אני בסדר״ מלמלתי שוטפת את פניי בכיור האמבטיה.
״בסדר?! מה בדיוק ההגדרה שלך ל׳בסדר׳?! כי אם ׳בסדר׳ זה להקיא כל שעה מבחינתך, אז כן המצב שלך מעולה אפילו!״
היא רקעה ברגלה בחוסר סבלנות.
״זה בסדר, היה לי את זה פעם. זה ווירוס, עד מחר הוא יעבור״ התיישרתי מול המראה, מגלגלת את שיערי לפקעת מרושלת.
״את לא רוצה לדבר על זה?״ היא שאלה והפעם בטון קצת פחות עצבני.
״על מה?״ אמרתי בעודי יוצאת מחדר האמבטיה וקייט משתרכת לה אחריי למטבח.
״על המכתב״ היא מלמלה.
״לא ממש״ משכתי בכתפיי.
״הו, בחייך לולו! אני מספרת לך הכל!״ היא רטנה ומיד נשמע צלצול הטלפון שגאל אותי ממסע שיכנועים מפרך מצידה של קייט. זו הייתה לורן.
״הלו?״ עניתי ולגמתי מכוס הקפה.
״א-אלכס?״ קולה היה נשמע צרוד, היא בכתה. אומייגאד. היא בכתה! לוגן! הכוס החליקה מידיי והתנפצה על הרצפה אבל גופי היה משותק מידי בכדי להגיב לכך, קייט נבהלה ופלטה צעקה ואני ניסיתי להקשיב לקול המייבב לו בקו השני.
״משהו קרה לו?״ שאלתי ברעד.
״הם חוזרים, כל החיילים. הם אומרים שרק שלושה עשר שרדו מהבסיס שלו... אני לא יודעת אלכס! אני לא יודעת אם הוא ביניהם!״ קולה נשבר וצליל בכי נפלט גם מגרוני.

״אלכס?״ נשמע קול גברי, זה היה שון שלקח את הטלפון.
״שון! לוגן ... הוא... אני לא יודעת מה לעשות!!״ צעקתי בתסכול.
״תירגעי בינתיים, אנחנו באים לאסוף אותך לשדה התעופה... תהיי מוכנה בעשר דקות הקרובות״ הוא אמר.
״טוב״ מלמלתי בקושי ומיד פרצתי בבכי מר כשקייט אוספת את גופי מהרצפה הקרה.
״שלושה עשר שרדו! רק שלושה עשר! מה הסיכוי?״
״זה לא משנה! העיקר שיש סיכוי! קדימה! קומי, שטפי פנים, אני אכין לך בגדים״ היא אמרה.
-
״רק מישהו אחד גברתי! אי אפשר יותר ממישהו אחד!״ השומר במדים הרים את קולו על לורן שהתווכחה איתו בכדי שגם אני אוכל להיכנס.
״תקשיבי,״׳ לורן פנתה לעברי בלחש ומחתה את דמעותיה ״את תיכנסי בינתיים, אני אמצא דרך כלשהי בעזרת הקשרים של לוגן להיכנס. בינתיים תיכנסי״ היא אמרה.
״תודה! תודה!״ אספתי אותה לחיבוק מהיר ונשקתי ללחיה ופתחתי בריצה לשדה התעופה הפתוח.

עמדתי שם, ליד כביש הנחיתה, ממתינה שהמטוס המרוחק שמתחיל בשלבי הנחיתה, יניח את גלגליו על הקרקע ויעצור.

דקות ספורות לאחר מכן זה קרה, הוא עצר.
אנשים מחכים בציפייה, לראות את קרוביהם, לדעת אם שרדו או לא, בדיוק כמוני.
המדרגות נפתחות, חייל צעיר פסע ראשון, הוא לא היה לוגן.
הוא היה נמוך, כהה עור, צעקה נשמעה ברקע ואדם כהה עור גם כן, התחיל לפלס את דרכו לעבר הנער הצעיר. אני מניחה שזה היה אביו שצעק מאושר.
עוד שני חיילים יורדים במדרגות, עוד שלושה, עוד שניים נוספים, וכבר שמונה חיילים ירדו ולוגן לא היה אחד מהם.
עיניי התמלאו דמעות והתקווה שלי דעכה בכל פעם כשחייל אחר שהוא לא לוגן פסע החוצה.
חייל נוסף יצא, הוא היה צולע, פניו מכוסות באבק שריפה שחור, זה... זה ג׳ייסון!
״ג׳ייסון!! ג׳ייסון!!״ קראתי לעברו, מנופפת בהיסטריה כשחיוך בלתי נשלט נמרח על פניי. הוא הסיט את מבטו אליי במהירות. ובמבט שואל שידרתי לו, ׳איפה לוגן? האם הוא בסדר?׳
אך עיניו נדדו אל אל אלונקה שיצאה מיד אחריו ועליה שוכב חייל מכוסה בבד כלשהו, הוא שוב מרים את מבטו לעיניי המבולבלות ושוב הסיט אותן אל החייל המכוסה בבד, חייל שכנראה מת.
היד של החייל בצבצה לה מחוץ לבד שכיסה את גופו,
היד הזאת....
היד הזאת.
לא.
לא.
לא.
זה לא קורה.
זה לא קורה.
עיניי נפערו בהיסטריה וצרחה נפלטה מפי כשאני מפלסת את דרכי בין האנשים היישר אל החייל ששוכב באלונקה.
״לוגן!״ צרחתי.
התקרבתי יותר ויכולתי לראות בבירור את פניו החבולות.
זה הוא! זה לוגן שלי! עיניו היו פקוחות לרווחה, מביטות בנקודה אחת בשמיים בעייפות שכזו.
״לוגן?״ הקול שלי רעד בלחש. ״לוגן? לוגן? לוגן?״ השם שלו נשמע רועד בגרוני ושטף דמעות פשט על לחיי, מחכה שהוא יענה לי, שהוא ישיב לי בקול המחוספס שלו. אבל הוא נשאר דומם.
״לוגן!״ צרחתי. והנחתי את ידיי על חזו, ומשום מקום תזוזה חזקה של גופו הבהילה אותי וכמעט שנפלתי לאחור.
״אלכס?!״ הוא שאל באותו קול עמוק ומוכר, הפעם העישונים שלו נעו מצד לצד.
״לוגן?״ שאלתי, לא מבינה מה קורה.
״אלכס! איפה את?!?״ הוא צעק בטירוף כמעט.
״לוגן! אני כאן! אני כאן! אתה לא רואה אותי?!״ תפסתי בידיו, שמיד הדקו את אחיזתן בידיי והצמידו אותן לשפתיו אך עיניו לא נחו על פניי, הן השתוללו.
״לוגן!״ צעקתי ״אני כאן! הוא לא רואה?״ ואז האסימון נפל לי...
הוא לא רואה.
הוא לא רואה.
הוא לא שומע.
״אני לא רואה אלכס! אני לא רואה!״ דמעות זלגו מעיניו במהירות ובכי היסטרי יצא ממני, הנחתי את ראשי על חזהו, מתייפחת על גופו המוכר שלא יכל לזוז.
״אני לא יכול לראות אותך״ הוא מלמל בתסכול ובכי.
הבטתי בפנים היפות שכל כך התגעגעתי אליהן, נשקתי לשפתיו בעדינות, נזהרת לא להכאיב לו, לשפתיים שלו היה טעם מוכר, טעם שהתגעגעתי אליו כל כך! טעם שלא שכחתי מעולם...
אני לא רציתי להכאיב לו, אך הוא זה שקירב אותי אליו חזק וחיבק אותי אל תוך חזהו.
״התגעגעתי אלייך כל כך״ הוא אמר.
מכיוון שהוא לא יכול לשמוע, הצמדתי שוב את שפתיי לשלו, מעבירה לו את המסר שגם אני התגעגעתי אליו.