Take Me Anywhere

Ep. 35 No place like Alabama

נק׳ מבט לוגן:
״אז במה אתה עוסק לוגן?״ שאל רוברט. לרוברט היה מראה מאיים אפילו לגילו המופלג, אני מניח שזה שימש אותו בתיכון, הוא בגובה שלי, והוא רחב כתפיים כמעט כמוני.
אבל אני בטוח שהוא לא היה ממהבריונים, אלא להפך, הוא נראה יותר איש רודף צדק שכזה. הניגוד של שיערו הלבן ועורו השחור היה כמעט מהפנט וגרם לי לתהות אם הוא מודע לכך.
״אני חייל, אדוני״ השבתי ולגמתי מכוס הלימונדה שלי.
״הו, וואו!״ פרצה ננה בהתלהבות והביטה בי במין הערצה כזאת.״מאיפה השגת אותו תגידי לי?״ היא סיננה לעברה של אלכס שצחקקה במבוכה.
״חייל?״ רוברט עדיין היה נראה רציני למדי.
״מרינס״ סיננתי בהנהון.
״אז מה אתה עושה כאן?״ הוא שאל ואלכס תקעה מבט ארוך ומאיים ברוברט שמשך בכתפיו בתגובה.
״לקחתי הפסקה, אני חוזר בסבב הבא״ פניה של אלכס כבר לא נראו משועשעות והיא שיחקה במזלגה עם האוכל, בחיי שאני שונא לדבר על זה, אני יודע כמה זה מעציב אותה. הנחתי את ידי על הברך שלה בתמיכה ויישרתי אליה מבט, היא עקבה אחר התנועה של ידי והניחה את ידה על ידי בזמן שהזוג המבוגר נועץ בנו מבט חולמני שכזה.
״מתי הסבב הבא?״ שאל רוברט וקטע מעין רגע ללא מילים ביני לבין אלכס.
״עוד שבוע״ יישרתי את מבטי אליו מאלכס. ננה לחצה את ידיה על שפתיה בתדהמה כאילו זאת הטרגדיה הכי נוראית ששמעה, ורוברט כחכך בגרונו ושתק.
״זה בסדר״ סיננה אלכס בצער, למרות שכולנו שמענו בקולה וידענו שזה לא באמת בסדר. ושוב. אותן המחשבות האלה מתגנבות לראשי, שאולי... אולי עליי לפרוש מהצבא? לעזאזל. שנאתי את עצמי על מה שאני גורם לה.... אני... אני חייב לעשות משהו. אני לא רוצה שהיא תסבול, אני לא רוצה שאנחנו נסבול... אולי... אולי באמת כדאי שלא אחזור? בשבילה. בשבילנו.
אולי אני צריך להישאר, ולנטוש אותם. אולי מה שאני רוצה לעשות יהפוך גם לדבר הנכון.
אני לא יודע מה קורה לי, אני רק יודע שאני רוצה להישאר איתה. אני לא רוצה לעזוב אותה בחיים.
אבל אני חייב להגיע להחלטה, לפני שאני משתף אותה עליי לגבש דעה בעצמי כדי לא לגרום לה לפתח ציפיות שווא.
-
ארוחת הערב חלפה לה בדיבורים על הכל חוץ מהצבא למרבה המזל, נדמה היה שכולם נזהרו לא להעלות את הנושא. רוברט חקר אותי קצת באופן שאמור לגונן על אלכס ואני שיתפתי פעולה עם החקירה האבהית וננה צחקקה כמעט מכל דבר שאמרתי גם אם הוא לא היה מצחיק כל כך, אלכס צחקה בתגובה לצחוקה של ננה ואני פתחתי בצחוק מיד אחרי אלכס, רוברט גיחך כששמע את ננה מתגלגלת מצחוק ואת אלכס איתה ובסך הכל היה די נחמד. הם אנשים טובים באמת, הם אוהבים את אלכס מאוד ושומרים עליה.
-
״אתה רוצה ללכת לבילי ג׳ין? זה בר-מסבאה, כמה רחובות מכאן״ שאלה אלכס כשנכנסנו לחדרה.
״כן בטח, למה לא״ אמרתי בלחש כשאני כורך את ידיי סביב מותניה מאחור ומנשק ללחיה. היא הסתובבה עם גופה ונצמדה אליי יותר, אלוהים היא מריחה כל כך טוב. שפתיה נמחצו לשלי בטבעיות כמעט, ושפתינו נעו בקצב אחיד ומורגל, ממש כאילו השפתיים האלה נועדו לשלי, הן התאימו באופן מושלם שרק גרם לי לתהות יותר... מה אם זה הזמן שלנו? שלי ושל אלכס? מה אם הזמן הזה לא יחזור על עצמו שוב? מה אם הצבא הוא מכשול בדרך שעליי להעיף?
״אני אוהבת אותך״ פיה נע ושלושת המילים נלחשו כמעט בין הנשיקות וגרמו לי יותר ויותר להאמין שאני צריך להישאר איתה.
״אני אוהב אותך״ השבתי.
אני אוהב אותה. לעזאזל, אני אוהב אותה כל כך. אני חייב לחשוב, אני חייב לחשוב.... אולי אני אתקשר אל הגנרל, אני אודיע לו ששיניתי את דעתי. שאני לא רוצה. שאני רוצה לחיות את החיים שלי ואולי... אולי אפילו להקים משפחה איתה בשלב מסוים. אני פשוט יודע, המשימה הזאת, היא משימת התאבדות, כמעט בטוח שלא אחזור בחיים במיוחד כשאני בחזית המלחמה, כשאני מוביל את שאר המטוסים אחריי.
ואני מאמין לה. אני מאמין לאלכס. אני מאמין לה כשאני מביט בעיניים האלה שלה ושהיא מזיזה את שפתיה ואומרת שהיא אוהבת אותי. זה ישבור אותה אם משהו יקרה לי. אני לא רוצה שהיא תסבול. אני לא רוצה להיות זה שישבור אותה. ולעזאזל- אני לא רוצה שזה יהיה גם מישהו אחר. אני צריך להיות שם בשבילה, לשמור עליה ולאהוב אותה.
בחיים לא הרגשתי ככה לבחורה. בחיים לא היו לי פרפרים בבטן, גם כשהייתי במערכות יחסים ארוכות. היא פשוט גרמה לי להרגיש דברים שלא חשבתי שקיימים בי. דברים שלא חשבתי שבכלל קיימים אצל מישהו בעולם.
״אתה חושב שוב על אהבה?״ היא נעצה בי מבט שהעיר אותי מכל מחשבה שהיא, מבט מהפנט ואוהב.  שלחתי לעברה חיוך אדיב וחם והעברתי קבוצת שיער קטנה שצנחה על מצחה אל מאחורי אוזנה.
״לאחרונה זה כל מה שאני חושב עליו״ מלמלתי ונשקתי קלות על שפתיה והיא שלחה לעברי חיוך בחזרה.
״צריך להתארגן, אנחנו נוסעים עם הרכב?״ היא שאלה כשהיא מתהלכת לעבר חדר הארונות ואני הרגשתי שחצי ממני מתרחק לאט-לאט... זה בכלל הגיוני?! .
״לא איכפת לי״ סיננתי לעברה כשאני מעיף מבט בוחן נוסף בחדר הגדול.
״אם לא איכפת לך ללכת ברגל, נלך״ היא אמרה.
״לא איכפת לי. אני אוהב ללכת״ משכתי בכתפיי למרות שאין אף אחד שמביט בי כרגע והרגשתי די טיפשי.
״מצוין״ היא השיבה כשראשה צץ מדלת חדר האחרונות עם חיוך מתוח ורחב לשניה ואז שוב חזרה לעיסוקיה.
-
אחרי מספר דקות היא יצאה מחדר הארונות כשעל גופה נחה חולצה אפורה שחושפת את הבטן השטוחה שלה ומכנס צמוד שחור שמבליט את הישבן החמוד הזה שלה- לעזאזל... כל סנטימטר בגוף שלה עושה לי משהו, לפתע היא הייתה גבוהה יותר מתמיד ומיד מבטי נדד לעקבים הגבוהים והדקים שנעלה בצבע שחור. עיניה עדיין לא בגובה עיניי, אבל זה בהחלט הוסיף לגוף שלה כמה סנטימטרים של גובה וגרם לה להיראות כמו אחת מהדוגמניות האלה שרואים על מסלולים.
״למה את עושה לי את זה....״ סיננתי בתסכול מבין שפתיי מרגיש איך לאט-לאט מתחיל להתעורר לי משהו במכנסיים. היא הסמיקה והתקרבה לעברי כשיידי באופן אוטומטי אוספות את מותניה ומצמידות את גופה במהירות לגופי. היא נשקה על שפתיי והפעם מבלי שאכופף את ראשי, או מבלי שעמדה על קצות האצבעות. רק סנטר מורם ושפתיים תפוחות שנעות עם שפתיי בצורה הכי מושלמת.
-
״אני אחכה לך למטה״ קראתי לעבר אלכס שהתארגנה סידורים אחרונים לפני שיוצאים.
ירדתי לקומה הראשונה ויצאתי אל מפתן הדלת, מנצל את ההזדמנות, את הדקות הבודדות שאני לבד ומחייג ישר אל הגנרל.
״הקצין לוגן קלארק?״ הוא ענה בשאלה.
״כן״ עניתי ביציבות. ״אני מתחרט. אני לא רוצה לעשות את זה, תוציא אותי מהמשימה הזאת, אני רוצה להישאר, יש לי בשביל מה להישאר, מצטער״ אמרתי ללא היסוס. שררה דממה ארוכה ואז שמעתי את הגנרל נאנח בקו הטלפון כמעט בתסכול, יכולתי לראות את פניו המאוכזבות, אבל לא היה איכפת לי.
אני.
אוהב.
אותה.
וזה כל מה שמשנה. ועכשיו שאמרתי את זה בקול רם, הבנתי עד כמה אני שלם עם ההחלטה שלי כשחיוך בלתי נשלט טיפס על פניי. אני עושה את ההחלטה הנכונה.
קולו נשמע בקו השני חזק וברור;
״לוגן, אני מצטער.... אתה לא יכול לפרוש״ מילותיו הדהדו כמו רעש שנשמע אחרי סטירה חזקה בחדר סגור ושקט.