WE'RE JUST LOST

פרולוג

״למעלה, עוד למעלה״ אמרתי והחוותי בידי מעט מעלה.
״זהו, מושלם!״ מלמלתי וחיוך קטן עלה על פניי.
״תודה אוהדי!, זה פשוט, מושלם״ אני ממהרת לקפוץ על אחי הגדול אוהד ולחבק אותו חיבוק מוחץ.
״לא סיימנו קטנה, יש עוד ציורים שאנחנו צריכים לתלות״ מלמל אוהד והביט אל החלל שהחל לקבל את הצורה של הסטודיו שתמיד חלמתי עליו.
״קדימה לידן, יש לנו עוד הרבה עבודה״ אוהד ממהר לומר.
״אני חושבת שאפשר לסיים להיום, קדימה אוהדי!
נחזור מחר״ אני ממלמלת ותופסת את המפתחות של הסטודיו שלי בידי.

״בבית!״ קראתי נועלת אחריי את הדלת וזורקת את המפתחות על הדלפק.
השעה שבע בערב, וכפי שאני רואה שעון החורף לא ממעיט בחשכה שהוא פורס על הארץ.
צילצול בקע מהאייפון שלי, הרמתי אותו בין ידיי ועל הצג הופיע שמה של אימי.

״היי אמא״ מלמלתי וחיוך עלה על פניי.
״לידני, ילדה שלי! איך היה היום?״ קולה החם והנעים של אימי ליטף את אוזניי דרך המכשיר הקריר שלא ידע להביע רגש.

״אוהדי עזר לי היום, יש לנו עוד כל כך הרבה עבודה, אמא. למרות הכל אני מאושרת, החלום שלי מתגשם! סוף סוף!״ קיפצתי במקומי מרוב אושר והחיוך שעל פניי רק גדל.

״אני שמחה לשמוע יקירה!, אלוהים, אני כל כך גאה בך לידני״ אימי מתרגשת עד דמעות.
בטוחה בזה שבצידו השני של הקו היא בוכה.

המשכנו לדבר על עוד דברים כמו על אחותו של אבא שבאה לביקור בארץ, ועל היום בו נצא לקניות , לחדש את המלתחה ובנוסף לעבור אצל הקוסמטיקאית שמבטלת אותי כבר מעל שבוע!

״כן, מאמא. מבטיחה שאתקשר״ אני ממלמלת ומביטה על הלק ג׳ל שעל ציפורניי.
כחול כהה, הצבע האהוב עליי.

״לילה טוב, אמא. ד״ש לאבא. ביי ביי״ ניתקתי את השיחה שלנו לפניי שהיא הייתה עלולה להמשך עוד שעות.
הייתי שמחה להתעדכן בכל מיני פרטים, אבל מחר אני חייבת להיות בסטודיו שלי.
מועד התערוכה מתקרב וחצי מהסטודיו עוד לא מוכן.
פשטתי מעליי את הבגדים שעברו איתי את היום ומיד עזרתי להם למצוא את מקומם, עמוק בתוך סל הכביסה.
קור חדר אל עצמותיי ומהר מאוד קפצתי אל תוך המיטה מכוסה בפוך החמים שלי ובפיג׳מה הנעימה שלי.
תפסתי את השלט האדום שחור של הוט ובחרתי לי סרט מהז׳אנר הרומנטי שהיה לא מעניין במיוחד וגרם לי לשקוע בשינה מתוקה.

״לידן! את פשוט לא אמיתית!״ התעוררתנ בבהלה מהצרחות של אוהד.
אלוהים זה בוקר! זה פאקינג בוקר!
״אני קמה! אני קמה!״ אני נאנחת בעייפות ומרימה את ידיי.
לעזאזל.

״שמעתי ממך מספיק, אני קמה!״ אני שוב עונה בזמן שהוא ממשיך לצרוח כמו משוגע . אז לא התעוררתי ביג פאקינג דיל.
נכנסתי אל השירותים בחדרי מצחצחת את שיניי ושוטפת את הפנים שלי במים קרירים.
״בוקר טוב גם לך אדון אוהד״ אני זורקת בזלזול ומתקדמת אל ארון הבגדים שלי.

״צהריים״ הוא מתקן אותי בכעס.
השקט פולש אל החדר כמו מן אויב, מנסה להכיש אותנו כמו נחש ולראות איך הארס שלו מתפשט בנו, בגופנו.
״אני באמת לא מבין אותך לפעמים, זה הסטודיו שלך, התערוכה שלך והמועד לא מתרחק הוא רק מתקרב, לידן. למה את מתנהגת אל הכל בזלזול?״

שוב הפעם אותה השיחה, אותה הפתיחה.
״אני מצטערת, אוקיי? אני פשוט..״ נשפתי.
״עובר עליי משהו בזמן האחרון כולם מצפים ממני ליותר מידי אני מפחדת להכשל, אני לא רוצה לאכזב את כולם ושהעבודה הזו לא תהיה לשווא.״ סיפרתי לאוהד. תמיד הייתי משתפת אותו. בערך.
הוא שתק.
שוב השקט המקולל הזה.
השקט המוזר הזה, שאני מרגישה כל כך אבודה בו.
והוא כל כך רועש, אני שומעת כל כך הרבה רעש בשקט הזה.

״אני מצטער״ הוא לוחש.
שקט.

״אני כאן, ואני לא עוזב אותך, הבטחתי שאהיה איתך עד הסוף וכך אעשה. אני עומד מאחורי המילים שלי, לידן.״

(הכתיבה של הפרקים הראשונים מזעזעת בעיניי. מקווה שאצליח לערוך אותם בזמן הקרוב)

היי אהובות, אני מצטערת על זה שאני נעלמת.
בחיים לא הצלחתי להתחיל סיפור ולסיים אותו.
אני מקווה שאותו אצליח לסיים.
בבקשה מכן תשתפו ותקראו, אתן הכוח שלי להמשיך !
ביקורת תתקבל בברכה.
קריאה מהנה אהובות שלי🖤🖤