Double Take ( Boundעונה שנייה ל)- מתורגם

פרק 1 - הילדים

-נקודת המבט של ליה-

תמיד אהבתי את סיפור האהבה של ההורים שלי. הם תמיד היו ממש מאוהבים והם הראו את זה. לעומת אחותי אני ממש אהבתי את זה. זה מרגיש כאילו יש בבית תמיד סרט רומנטי.

אחותי חושבת שאהבה זה טיפשי. שאהבה לא קיימת. אני חושבת שהיא טיפשה כי האהבה תמיד נמצאת שם מולה. אני מדברת על ההורים שלנו כמובן. אבל קלרה עקשנית כמו אמא.

קלרה ואני תאומות ולשנינו יש שיער בלונדיני ועיניים כחולות כמו לאמא שלנו. אבא שלנו, הארי סטיילס, היה פעם בלהקה עם עוד ארבעה בנים שהם החברים הכי טובים שלו עד היום. זה מצחיק כי בכל פעם שאנחנו בחוץ נשים בגיל 30 מבקשות מאבא חתימה ואומרות שהן ממש אהבו אותו. אבל עכשיו אבא והחבר הכי טוב שלו, לואי טומלינסון, מנהלים חברת הפקות.

זה מדהים שהמעריצות של אבא שלי גדלו איתו. בגיל 36 אבא שלי עדיין מוערץ בדיוק כמו בגיל 19. וואן דיירקשן פירקו את הלהקה כשאבא היה בן 24 ואני הייתי בת 5.

"ליה" אמא קוראת לי. "טליה פה."

"באה" אני אומרת.

אני הולכת לסלון ורואה את החברה הכי טובה שלי, טליה מאליק. היא הבת של זאין מאליק ופרי אדוארדס. טליה הייתה יפיפיה. היה לה שיער חום כהה ארוך ועיניים כחולות.

"היי" אני אומרת ולוקחת את התיק שלי.

"היי" טליה מחייכת. "את מוכנה ללכת?"

אני מהנהנת. "החברה מחכים לנו?"

טליה מהנהנת ואנחנו יוצאות. "קלרה לא באה?"

"לא" אני אומרת. "היא ישנה. היא חזרה אתמול ממש מאוחר ממסיבה."

"תני לי לנחש" היא אומרת. "היא הייתה עם מישהו?"

אני צוחקת. למרות שקלרה לא מאמינה באהבה היא תמיד גומרת את הערב עם איזה בחור. זה תמיד בחור שלא אכפת לה ממנו. עצוב שקלרה לא מוצאת בחור נחמד שאכפת לו ממנה.

אני וטליה הולכות לבית הקולנוע ואני רואה שפאפרצי מצלמים אותנו. אני וקלרה דוגמניות אז כנראה קל לזהות אותנו, במיוחד אם אנחנו מסתובבות עם ילדים אחרים של חברי וואן דיירקשן.

אנחנו נכנסות לקולנוע ואני רואה את ריקר, וויט ואהרון. ריקר בן 17 והוא הבן של ליאם ודניאל. וויט הוא אחיו והוא קטן ממנו בשנה. אהרון בן 15 והוא הבן של נייל ודסטני. הוא הכי קטן בחבורה לא כולל את ג'ושוע, הילד בן ה5 של לואי ואלינור.

ריקר גבוה עם שיער חום ויש לו עגיל באף ובאוזן אבל בכל זאת הוא חתיך. לוויט יש שיער כהה יותר.

לאהרון היה שיער בלונדיני ועיניים כחולות והוא ממש מתוק. אנחנו עומדים בתור לפופקורן ואני מבחינה בחבורה של בנים הולכת לכיווננו.

זיהיתי אותם כבנים מהבית ספר חוץ מנער אחד שהיה יוצר גבוה מכולם ועם שיער חום בהיר. הוא נראה די טוב, לבוש בטי שרט פשוטה וג'ינס.

"ליה" וייט אומר. "מה את רוצה?" כנראה הגיע תורנו להזמין אוכל.

"פופקורן קטן וספרייט בבקשה" אני אומרת למוכרת ומוציאה כסף.

אנחנו משלמים על האוכל, הולכים לחדר שבו יוקרן הסרט ואני רואה שוב את הבחור החתיך ממקודם. הוא והחברים שלו רואים את אותו סרט כמונו ואנחנו יושבים שתי שורות לפניהם. אני יושבת בין ריקר לטליה והמבטים שלי ושל הבחור המסתורי מצטלבים.

אני מזיזה את המבט ומתמקדת במסך. הסרט מתחיל ואני אוכלת את הפופקורן שלי. מהר מאד אני שוכחת מהבחור החתיך שבאולם.