נכנסתי לבית הספר כשכולם מסתכלים עליי ונועצים בי מבטים.
המשכתי ללכת ותחושה אפלה אפפה אותי, המסדרון נהיה ארוך וכולם עמדו בצדדים, אף אחד לא ניגש אליי, וכולם נעצו מבטים והתלחששו ביניהם.
ולפתע הרגשתי יד מחזיקה את שלי, הסתובבתי במהירות וראיתי את ג'יקוב, מחזיק את ידי במבט אוהב, ואומר "אל תדאגי לוריאן, אני אגן עלייך."
ואז, הרגשתי את ידי השניה נתפסת הסתובבתי, וראיתי את ויליאם תופס את ידי, אבל מאחוריו כבר לא היו את כל הילדים מהתיכון שלי, אלא ראיתי את החדר שלנו,
מה?
ויליאם אמר לי "בואי איתי, את מוגנת פה"
שניהם משכו בידי והרגשתי שאני נקרעת בין הצדדים, לא ידעתי באיזה צד לבחור, ג'יק, שנתן לי שלווה ושגרה, או ויליאם, שנתן לי רוגע וביטחה.
"לוריאן, לוריאן תתעוררי את חולמת" שמעתי קול מדבר אלי בעימעום.
ושמעתי את ויל קורא לי לבוא איתו, ואת ג'יקוב צועק, ואת הליחשושים של התלמידים, ורעשי ציפורים, והקול המעומעם, והכל נשמע כמו כאוס אחד גדול.
וברגע אחד, הכל הפסיק, היה שקט חרישי, וכבר לא הייתי שם יותר, הייתי בחלל לבן, לא היתה הרגשה של זמן, מקום, או חיים.
עד שמולי הופיע דארווין, האניקס
"שלום לך לוריאן, מה שלומך?"
הוא שאל ברוגע,
"אני בסדר אבל, איפה אני? ומה זה החלומות האלה שאני חולמת?"
הוא נאנח מעט ואמר "טוב אז פעם אחרונה שביקרתי אותך היינו ביקום שלך, אז זה היקום שלי, הוא יכול להיות כל מה שאני רוצה וגם כל מה שאת רוצה, תנסי, איפה את ממש רוצה להיות כרגע?"
"בחנות התקליטים של פופ ג'ונס" אמרתי,
"טוב אז תתרכזי מאד במקום, המאפיינים שלו, הפרטים," עשיתי את מה שהוא אמר, ובאמת, שניה אחרי זה הייתי בחנות, ראיתי את פופ עוזר ללקוח, הוא היה מאד מוכר
"היי פופ!" מהרתי אליו, אבל הוא התעלם ממני כאילו לא הייתי קיימת שם בכלל
"אבל את באמת לא קיימת שם, אנחנו ביקום אחר, את יכולה לראות אותם, אבל הם לא אותך," הוא אמר.
התבוננתי בחנות האהובה, רואה את הטקליטים של קווין ושל אד שירן שפעם כל כך רציתי, עם כי זה נשמע קצת מטופש, אפילו שאהבה שלי למוזיקה עדיין גדולה, זה פשוט שדברים אחרים רודפים אותי בימים אלה, ולא איזה תקליט יש לי ואין לי.
"רוצה לראות משהו ממש מגניב?" הוא שאל
הנהנתי לשאלתו, ומיד הופענו בחדר שנראה מוכר, הוא נראה כמו חדר בממלכה, ובתוכו ראיתי את אמא שלי, אבל היא..
היא יולדת!
"מה? אבל אמא שלי לא בהריון!" אמרתי מיד,
"נכון, היא בהחלט לא בהריון, אבל היא כן הייתה, ביקום הזה את יכולה ללכת לכל נקודה שאת רוצה בזמן, אבל את יכולה גם ללכת אליה בעבר, לדוגמא," הוא אמר, ומיד היינו באותו החדר, רק שהוא היה ריק, ושניה לאחר מכן, עמדנו בשטח בניה גדול, "איפה אנחנו עכשיו?" שאלתי.
"אנחנו בדיוק איפה שנמצא החדר שהיינו בו, רק לפני שהוא נבנה." הוא אמר.
זה באמת מגניב חשבתי לעצמי.
"בכל מקרה, למה הבאת אותי לכאן?" שאלתי מסתכלת עליו, דארווין הוא מראה שאי היה אפשר להסביר, היה לו צבע עור אדמדם, ושיער בצבע בלונדיני אפרפר, שהחמיא לו מאד, ולא שיקף זקנה בכלל, והוא היה קצר אך באורח שהחמיא לו גם הוא.
העיניים שלו היו סגלגל לוונדר, שזהרו והבליטו את עיניו.
על צווארו שמתי לב לזימים.
YOU ARE READING
My Knight, My Prince.
Fantasíaלפעמים זה קצת אבסורד המקומות אליהם החיים מובילים אותנו. לוריאן היא בחורה בת 16 שללא ספק לא ציפתה לדברים שקרו לה ביום הולדתה. היא מגלה סודות אפלים על הזהות שלה, על משפחתה, ונעמדת אל מול ההחלטות הקשות בחיה. וליבה, עדיין צריך להחליט במי תבחר ג'יקוב, ה...
