לא נעים לי להגיד את זה, אבל , מרגיש לי שאיבדתן את החשק לקרוא את הסיפור💔
בבקשה תגידו לי שאני טועה, ושיש לי טעם להמשיך לכתוב את הסיפור שמסב לי אושר.
___________
•נקודת המבט אדליין•
6.8.2002- fuck off
ריח העשן סמיך צפוף ודחוס, עולה השמיימה ומתאדה באוויר הקר.
הגלים רועשים וגועשים, מגיעים לחוף משאירים סימן האזהרה, וחוזרים בחזרה למקומם. אני צוחקת כשטרבור רודף אחרי לואי שלקח לו את הטלפון, נופל על הגב ומרביץ לו עד שיקבל את מבוקשו.
״ראית איך לואי, לא הפסיק להסתכל עלייך מאז שהגענו?״ שואלת מייגן, מרימה גבות בערמומיות. וממשיכה לזרוק חול לכל מקום.
״את סתם משקרת״ הודתי נחרצות, סירבתי להאמין למציאות.
היא נחרה בבוז וסטרה לכתפי ״אדי מותק, תפסיקי להיות כל כך קשה עם עצמך. שתינו יודעת שזה הכל משחק שנובע מפחד״
״אני לא מפחדת להתאהב בו, הוא פשוט לא הטעם שלי״ והיא כתגובה צחקה כאילו סיפרתי בדיחה.
אם רק הייתה יודעת שהלב שלי כבר תפוס.
״דווקא העיניים שלך, אומרות משהו אחר״ היא ממשיכה להוציא ממני מידע שלא קיים.
ידיי נשלחו אוטומטית לשרשרת שעל צווארי, מחזיקות במתכת הקרה בחוזקה מפחדות לעזוב, כאילו גורל חיי מונח לו אי שם. ״מייגן, תעזבי אותי באמ-״ נקטעתי באחת, כשהפריזבי שהחליף את הטלפון של השניים, פגע בארוחת הצהרים שעפה לכל עבר.
צעקתה של מייגן, גרמה לכל האנשים בים להסב את תשומת ליבם לחבורת הילדים המשתוללת בחוף, ולתהות מה לכל הרוחות גרם לבחורה לצעוק. ״שני אידיוטים! יכולתי למות!״ היא חובטת בגבו של טרבור, כשהוא מתיישב לצידה עם חיוך מאוזן לאוזן.
״סוף סוף! קצת שקט ממך״ יורה לואי בצהלה, מנופף עם ידו. ומנגב את גופו הרטוב.
אני פולטת גיחוך, וחוזרת להתעסק במצית המנחמת. האש נדלקת והלהבה הכתומה זזה מצד לצד מעוצמת הרוח, שמסרבת שתישאר בחיים, אבל לאש יש תפקיד ורצונות אחרים, והיא נאבקת בעצמה ללכת כנגד הזרם, עד שמפסידה בקרב ההרואי בגבורה ואומץ לב.
YOU ARE READING
The Vow / Harry
Fanfiction״הזכרונות הם גן העדן היחיד שאי אפשר לגרשנו מתוכו.״ באותו היום בו הארי פגש את אדליין כל הרגשות שלו הוצפו מחדש. הוא אהב אותה עד עמקי נשמתו, והחליט שמהיום ועד שארית חיו הוא יאהב אותה לעד. עלול להכיל: תכנים מיניים שפה גסה מוות. #מקום ראשון בפאנפקשין...
