The Vow / Harry

•27•

אני פשוט לא יכולה יותר, לא העלתי פרק כמעט חודש בגלל העומס של כיתה יב׳. אומנם שנה אחרונה אבל עמוסה בכל טוב, בנוסף לכך הראש שלי מלא במחשבות על מישהו כבר הרבה זמן.. וזה מונע ממני לתפקד. אז אני מצטערת מעומק ליבי מקווה שתבינו אותי🧡

_______

בדקתי שוב עם כל החפצים שלי נימצאים בתיק הגנספורט שמונח למולי הארנק עם כל הכסף שהרווחתי מהעבודה בבית הקפה ׳קופי טיים׳ שאני כה אוהבת לבלות בו את זמני. משקפי השמש ומשקפי הראיה, ועוד חפצים שלא ממש נחוצים אבל מסתבר שמאוד נחוצים ורכסתי את הרוכסן עד לסופו. חוטפת תפוח אדום מקערת העץ שעל השולחן ופותחת את דלת הכניסה.

"אדליין!" אבי צעק אלי מגרם המדרגות, בעודי מתקדמת אל שביל הגישה שמחוץ לביתי ישר לכיוון הגדר הלבנה המפרידה ביני ובין העולם המשתולל בחוץ עצרתי והסתובבתי למשמע הקול.

הוא עמד בפתח הדלת משלב את אצבעותיו זו בזו ומביט בי דרך עיניו הכחולות האכולות מרוב דאגה.
"תשמרי על עצמך טוב יקירה?" זה מה שהצליח לומר בקולו העבה כשמבטא הבריטי מתגלגל על לשונו האדומה מרוב קור.

אבי עמד עכשיו מולי במכנס טרינינג חום וחולצת פולו שחורה המכסה את קעקוע הנשר שמקועקע על חזהו,שיניו נקשו זו בזו ושיערו הברונטי עם מעט שערות לבנות שביצבצו בין אחת לשניה הסתירו את גבותיו ופגעו בריאתו.

אבי הסיט את השערות השובבות מעיניו והניח את ידו הגדולה על כתפי, לוחץ עליה ומושך אותי אל חיקו. למרות שבחוץ השתוללה סערת רוחות גופו עדיין שמר על חום גוף מבורך וכשעטפתי את ידיי הקפואות מסביב לגבו הוא העניק לי את החום שכל כך רציתי להרגיש.

נתתי לו חיבוק מוחץ לא רציתי לעזוב אפילו אם זה לכמה שעות לא ראיתי אותו ואת אמא יותר מידי זמן וכל פרידה הכי קטנה נראתה כמו נצח הנהנתי בחיוב והוא נשק לראשי.

"אני חושב שהארי פה" אמר בחיוך מאולץ משחרר את חיבוקינו ואני מסתובבת אל העצם שאליו אבי הסתכל, מכונית ריינג רובר שחורה חנתה מחוץ לשער הכניסה המוזיקה שבקעה מהמכונית כבתה והחלון שליד הנהג הוסט בלחיצת כפתור בודדה.

הורי לא כל כך חיבבו את הארי אחרי מה שקרה לפחות, הפרידה שלו ממני שברה את קש הגמל ועל מעשה כזה ניבזי אינם יכולים לסלוח. אני לעומת זאת לא יכולה שלא לסלוח לבחור שכה אהבתי, דעתי שונה מהורי ואני כן מחליטה לתת לו הזדמנות שנייה אומנם הוא עזב אותי שבורת לב ופגועה אבל הלב שלי לא שלם בלעדיו.