•נקודת המבט הולי•
המזוודה האדומה ניגררת מאחורי בעודי חוצה את הכביש הסואן, כשכוס הקפה הקר שקניתי זה עתה מחנות הסטארבקס הפינתית מטפטף על כף ידי השמאלית.
ריחות הבישולים וקישוטים בשלל צבעים המכסים את מנורות הרחוב, ספסלי העץ, מכוניות הפח הצבעוניות, מזכירות לי את תקופת החגים האחרונה שנישארה בלוח השנה.
היה לי קשה לעזוב את החדר בבית המלון שאני וזאין חלקנו במשך השבוע, ולחזור לבית הספר והמבחנים. רציתי להישאר במיטה עם זאין לחרוש על נטפליקס ולאכול גלידת פיסטוק ובננה, אבל החלום הרטוב נגנז ממני כששעון המעורר צילצל בשלוש לפנות בוקר והדיר שינה מעליי. נשיקות חמות ורטובות נוספו גם הן לצליליו הרועשים של השטן על שידת העץ והעירו אותי להתארגן לטיסה.
הושטתי את ידי הפנויה לכביש בתקווה למצוא מונית שתחזיר אותי הביתה משדה התעופה, התנועה זורמת צפונה ודרומה כולם ממהרים למשפחותיהם ואינם עוצרים ולו לשנייה אחת בודדת. התקווה יוצאת לי מהמפרשים כשאני לא רואה שום מונית ברקע עיניי תרות אחר תחנת אוטובוס קרובה, וכשאני מזהה את הפחון המקולף רגליי רצות אל התחנה.
מזג האוויר השתנה פלאים השמש החמימה שהאירה את השמיים התכולים נעלמה ועננים אפורים החליפו את מקומה, רוח דרומית החלה לנשוב בחוזקה ולהעיף כל דבר הנימצא בדרכה. עלים מצמרות העצים נפלו על המדרכה האפורה והשאירו את הצמרת קירחת וחיוורת, עיתונים ומודעות ניתלשו גם הם ממקומם ועפו ברוח הפרצים, הורים וילדים, נשים וגברים עיקמו גבה לנוכח הסופה שהשתלטה על היום האביבי.
אותם עוברי אורח ממהרים חזרה למקום עבודתם ולבתיהם הכל כדי להינצל מהסופה העומדת לבוא. השינוי הפתאומי של מזג האוויר אינו מפריע לי לשתות את הקפה שלי בלגימות קולניות, ולזמזם את שיר הרוק המתנגן לו בפול ווליום באוזניות.
ריינג רובר שחורה עוצרת בתחנה, מוזיקת המועדונים המופעלת בחלל הרכב ברמת דציבלים לא הגיונית מתכבה כאילו מעולם לא הייתה, ליבי דוהר כנגד חזי שעולה ויורד בקצב מסחרר.
אני מתחילה לאכול סרטים על כך שעומדים לחטוף אותי עוד שניות ספורות אם לא אזוז מהתחנה כמה שיותר מהר.
ומתכננת בראשי תוכנית בריחה לא פחות ממושלמת בסרטי הפעולה, אבל אני קופאת בולעת את רוקי שעוד נותר בגרון ומקשיבה לפעימות ליבי. ״צריכה טרמפ לאנשהו?״ שואל אותי החוטף מהרכב השחור.
״הולי את מתכוונת לעמוד שם כמו דג לעוד הרבה זמן, או שאת מכניסה את התחת שלך לרכב המזדיין?״
אני תוהה לעצמי למה ואיך לעזאזל האדם ברכב יודע את שמי, ויוצאת מהשוק שאליו שקעתי. ״סליחה מה אמרת עכשיו?״ כעס מובהק בקולי.
YOU ARE READING
The Vow / Harry
Fanfic״הזכרונות הם גן העדן היחיד שאי אפשר לגרשנו מתוכו.״ באותו היום בו הארי פגש את אדליין כל הרגשות שלו הוצפו מחדש. הוא אהב אותה עד עמקי נשמתו, והחליט שמהיום ועד שארית חיו הוא יאהב אותה לעד. עלול להכיל: תכנים מיניים שפה גסה מוות. #מקום ראשון בפאנפקשין...
