אהובות, אני כל כך מצטערת שלא העלתי פרק כמעט שבוע, פשוט אני כל כך עמוסה. עם העבודה, והלימודים לתואר.
-10 פרקים לסוף-
אמל׳ה ואבל׳ה, איזה פרק ארוך😳
בכיתי כשכתבתי את הפרק.
נ.ב- אנחנו לקראת סוף העונה, בואו נפציץ בתגובות והצבעות!
______
-הצוואה של קמילה-
•נקודת המבט הארי•
אנחנו עושים את דרכנו מבית החולים לביתה של מרתה, אחת הפקידות אמרה לנו שהיא כבר לא עובדת במחלקת היולדות יותר. ונתנה לנו את הכתובת החדשה שבה גרה, לא רחוק מבית ילדותה של קמילה.
היינו טסים לספרד כל סוף שבוע שני, קמילה הייתה מאוד מחוברת להורים שלה. והיה לה חשוב לשמור איתם על קשר קרוב, גם אם גרנו בקצה השני של העולם. ומאז שהיא ניפטרה לא יכולתי לטוס למשפחתה יותר, הרגשתי אשם. כאילו הרגתי אותה במו ידיי, ופשוט ניתקתי איתם קשר מהבושה.
האיזור מתחיל להתבהר ככל שאנחנו מתקרבים לולנסיה, מדריד העיר השוקקת חיים. מתחלפת בהרים חומים, ושדות ירוקים, שמלאים בפרות וסוסים שרצים ממקום למקום. גורדי השחקים, מתחלפים בבתים פרטיים שצבועים באדום ושחור.
״הארי אתה בא?״ שואל אותי קודי, כשהרכב עוצר מול בית חום עם רעפים לבנים.
״כן, כבר. אני צריך לעשות שיחת טלפון״ אני אומר ומוציא את הטלפון, מכיס מכנסי הג'ינס.
״אוקי, אחכה לך בחוץ״ הוא יוצא מהרכב, ומשאיר אותי לבד עם המחשבות, וסערת הרגשות שמשתוללת בגופי.
ידיי מחליקות על מסך הבית עד שהתמונה מתעוררת לחיים, אני מקליד את מספר הטלפון שלה ומחכה לשמוע את קולה. ובדיוק כשאני מתחיל לוותר, היא עונה בצלצול השני. ״היי בייב״ צמרמורת עוברת במורד גבי, דרך עמוד השידרה שלי.
״היי יפהיפייה, מה שלומך?״ אני מנסה לשמור על טון סמכותי, אבל יוצא כמו ילד פתטי שהתחלף לו הקול.
״מעולה, איך הייתה הטיסה?״ היא נישמעת מקוטעת ולא ברורה.
״מזעזעת, בטח מי שהסמיך את הטייס היה עיוור. אני לא יודע איך נתנו לו להיות אחראי על מטוס שלם״ אני מקנטר, ומנסה להבין איפה היא נימצאת.
YOU ARE READING
The Vow / Harry
Fanfic״הזכרונות הם גן העדן היחיד שאי אפשר לגרשנו מתוכו.״ באותו היום בו הארי פגש את אדליין כל הרגשות שלו הוצפו מחדש. הוא אהב אותה עד עמקי נשמתו, והחליט שמהיום ועד שארית חיו הוא יאהב אותה לעד. עלול להכיל: תכנים מיניים שפה גסה מוות. #מקום ראשון בפאנפקשין...
