הציורים של אייקו בגנון וואטפד

שנייה, תן לי לסיים עם הציור הזה

נכון שזה ספר ציורים ולא קטעים, אבל רציתי לפרסם את הקטע הזה כאן.

אז זה קטע ששלחתי ל"אתגרי כתיבה" מאת Noa_Blinstein (שבטעות קטעתי אותו כששלחתי אותו). הנושא של השבוע היה לכתוב על משהו שאנחנו אוהבים, אז כתבתי על האהבה שלי לציור. שמחה שיצא לי להשתתף באתגרי הכתיבה האלה, נחמד להשתחרר מהכתיבה המתוכננת הרגילה שלי.

קריאה נעימה~

●●●●●

איך שהמלאך נכנס לחדר ההוא, כל מה שנגלה לנגד עיניו הוא בלגן אחד גדול. דפים, ספרים, מחברות ונעליים מפוזרים לכל עבר הרצפה כך שאין אפשרות לעבור. אין הוא מבין איך הדמות שיושבת על הכיסא כמטר וחצי מול הדלת הצליחה לעבור בין הבלגן. מילא הוא, הוא יכול לעוף בין הבלגן הזה, אבל היא? היא בת תמותה. גם המיטה הזוגית בחדר עמוסה בדברים באי סדר. הקנבסים מונחים לצד הדלת, מדפי השולחן נראים עמוסים בדברים, מעמד הנעליים הקטן לא נראה מסודר במיוחד. הוא מרים אחת מחתיכות הנייר מהרצפה, אבל אז נשמע קול.

"בבקשה לא לגעת בכלום, זה יהרוס את הסדר הפנימי שלי." היא אומרת לו, קולה מתערבב עם המוזיקה בשפה שהכיר ושמע אך לא ידע לדבר. המלאך מביט בדמות שציירה על גבי מחברת שהונחה על לוח שהונח על ברכיה. הוא מרים גבה בפקפוק תוך כדי שפילס את דרכו למיטה המבולגנת שלה עם כמה שפחות לדרוך על הדברים שלה. למה שהנערה ההיא תצייר על הברכיים שלה אם יש לה שולחן בשביל זה? כשהוא מגיע ליעד הקרוב רחוק, ידיו מזיזות קצת דברים במיטה כדי שיהיה לו איפה לשבת. הוא יכול לראות מעבר לכיסא השחור הגדול ודמותה הלא קטנה במיוחד שגם השולחן עמוס בדברים באי סדר. כל הצבעים שלה, העפרונות, העטים, המחקים ועטיפות חטיפים מפוזרים לכל אורך השולחן, שלושה ספרים עמדו בפינה השמאלית של השולחן.

איך אפשר לחיות בבלגן הזה?

המוזיקה נשמעת ברקע, מתחלף השיר למשהו רגוע יותר מאז שנכנס לחדר, רעש העיפרון נשמע על גבי לוח העץ.

"מצטערת שאני לא מסתכלת לכיוון שלך. אבל אל תדאג, אני מקשיבה." היא מתנצלת קלות אך עיניה לא נדות הצידה מהלוח לעבר המלאך.

"באתי לקחת אותך." הוא ציין את סיבת בואו, אך לא נראה שזה הזיז לה יותר מדי.

"אחר כך, בסדר? אני קצת עסוקה." הציירת ציינה, עיניה עדיין לא נעו לעברו. "אפשר לפחות לסיים את הציור הזה?" היא ביקשה, גבותיה התעקלו. היא לא רצינית, נכון? היא לא יכולה לומר לא למלאך שבא לקחת אותה. זה גזר הדין ולא ניתן לשנות אותו. אנחה בוקעת משפתיו.

"בסדר, אבל אחרי שאת מסיימת עם הציור, אני לוקח אותך."

הציירת מהנהנת באישור וממשיכה בשלה. הבעתה מתחלפת עם כל קו שנח על הדף במחברת. לרגע אחד חיוך אז עולה על פניה, לפתע הונח קו נוסף שגורם לגבותיה גבותיה להתעקל בזעם. אחרי שניות בודדות הבעת פניה נופלת לצד קריאת אנחה. עיניה הסקרניות מביטות בציור, תוהות מה לעשות עכשיו. שפתיה משתברבות, כאילו עוזרות לחשוב על הקו הבא. מראה ההבעות שלה מרתק את המלאך. ממה יש לה להיות כל כך מאושרת מהציור הזה לנוכח העובדה שעוד שנייה היא נלקחת למקום ממנו אינה יכולה לחזור.