hoping this cold Blue water scrubs me clean and spits me out again[L.S] - מתורגם

פרק 7

הארי גורר אותו כאשר הוא בועט וצורח אל עבר בית החולים אחרי זה. לא למשרד הרגיל של הרופא, אלא אל הטיפול הנמרץ ולואי מעולם לא היה נבוך יותר, כי הוא פשוט עייף ולא במצב רוח והארי עושה פיל גדול מעכבר, הו, ואלוהים, הוא שונא מחטים ובתי חולים ורופאים, הוא שונא שאנשים נוגעים בו ומצמידים מתכות קרות לגופו וגורמים לו לנשום ולנשוף, לנשום ולשאוף בצורה כל כך מודעת, וכשהגיע התור שלו להיבדק הוא כבר כמעט עם דמעות בעיניים.

האחות עושה לו בדיקת דם ומודדת לו את הדופק והחום והיא לא נראית מודאגת, אפילו לא טיפה, מה שרק מוסיף להשערה של לואי שהוא בסדר, רק חולה.

הכל נפלא ונהדר, כפי שלואי מסביר עם ידיים משולבות כאבי הראש וההקאות והדוקטור ( שהציג עצמו כדר. בן אלן אבל ללואי לא אכפת כי כל הרופאים הם אותו הדבר) מהנהן, בעמידה רפויה כאשר הוא משרבט הערות על הלוח. הוא נראה מוכן לרשום ללואי כמה משככי כאבים וכמה ימי מנוחה במיטה והרבה נוזלים כאשר הארי מתערב, בטיפת חוצפה לדעת לואי.

"הכוויה", הארי אומר בפשטות, עיניו כהות והוא לא מסתכל על לואי אלא על הרצפה, משחק בהסח הדעת עם הטבעות שנמצאות על אצבעותיו. " שכחת מהכוויה".

לואי יורה בו מבט נוקב, פתאום מודע יותר מדי אל הגאזה העטופה מסביב לידו והוא נלחם בדחף להסתתר מאחורי גבו.

הרופא מרים גבותיו בהפתעה "איזו כוויה?"

לואי מרים את ידו באומללות, מרפקו רפוי והוא פאקינג שונא את הארי, הוא באמת ובכנות שונא אותו. הוא רק רוצה ללכת הביתה וזה ללא ספק הולך להשאיר אותם פה לעוד איזה עשרים דקות. " שרפתי את היד שלי על הכירים. לא עניין גדול"

ראשו של הארי מתרומם כלפי מעלה. " אבל לא הרגשת את זה. זה עניין גדול. לא?" הוא פונה לכיוון הרופא, עיניו רחבות ומפצירות ולואי מרגיש אשם על כך שאי פעם כעס על מישהו כל כך לבבי ושדואג לטובתו, ומוציא אנחה מפיו.

הרופא נראה מבולבל, אז לואי במהירות קופץ להסביר לפני שהארי יוכל. "נשענתי כלפי הכיריים ואני מניח שזה שרף את ידי ולא שמתי לב עד שהארי אמר משהו וראיתי זאת. כאילו, זה לא כאב", הוא הסביר, מרגיש את קיבתו שוקעת בגלל שמשהו לא תקין אצלו, מי לעזאזל לא מרגיש משהו כזה?

לא. הוא עייף. רק עייף ועובד קשה מדי ונזקק למנוחה ארוכה.

הרופא מהנהן, עיניו טיפה מעורפלות, כאילו הוא חושב מחשבות עמוקות. " אני הולך לקרוא לאחות שתבוא ותעשה כמה בדיקות נוירולוגיות איתך. שום דבר מסובך, רק הדברים שאתה רגיל אליהם עוד מהאחות בבית ספר." חיוכה חמים, מנחם, ולואי מהנהן ונאנח. הוא כל כך עייף, וזה מאוחר והוא רק רוצה להתכרבל עם הארי מתחת לסדינים ואולי לצפות באיזה סדרה מצוירת עד שהם נרדמים.

האחות נכנסה והרופא צדק, זה בדיוק מה שהם היו עושים בבית הספר כל שנה. היא חברותית ועליזה, כאילו שתתה יותר מדי קפאין (מה שכנראה קרה, עם עבודה כמו שלה, לואי חושב במרירות). הוא חייב לעשות דברים מטופשים כמו לעקוב אחר האצבע שלה עם עיניו וללכת מסביב לחדר, עקב לאצבע בקו ישר והוא מרגיש מטופש וילדותי עם הארי שיושב בכיסא בפינת החדר, צופה בו.

לבסוף, האחות הודתה לו וטופחת לו בעדינות על גבו ואז היא סוף סוף הולכת ודר. אלן חוזר, בדיוק כשלואי בטוח שהוא הולך להתעלף על הלינולאום (ה.מ: חומר בלתי חדיר למים-בקיצור הרצפה בחדר).

דר. אלן עדיין מחייך, אך הפעם החיוך קטן והדוק ולואי מרגיש בהלה לפני שמכריח את עצמו לחשוב בהגיון. הרופא כנראה עייף גם. זה למה. שום דבר לא קרה. הוא בסדר. הוא זוכה ללכת הביתה עכשיו ומחר הוא יתעורר, בתוך זרועותיו החמימות של הארי ויכריח את הארי להכין להכין לו פנקייקים, אם הבטן שלו תיתן לו.

ישנו שקט למשך כמעט דקה שלמה, הסאונד היחיד שנשמע הוא התקתוקים של השעון על הקיר ליד הדלת טיק-טוק טיק-טוק טיק-טוק.

"אני ארצה לערוך כמה בדיקות", הוא אומר לבסוף. " רק הליך סטנדרטי. MRI וצילום CT, כנראה. הם לא ייקחו הרבה זמן, אני מבטיח לכם, ואז תוכלו לצאת לדרככם."

"בסדר. רק רוצה לסיים עם זה," לואי ממהר לומר. הוא מחמיץ את פניו עכשיו, חסר סבלנות עם עיניים נוצצות מדמעות כי הוא כל כך פאקינג עייף.

דר. אלן נראה מופתע במקצת מתגובתו החריפה של לואי, אבל מהנהן. "בסדר, אם כך. בואו נמשיך עם זה."