hoping this cold Blue water scrubs me clean and spits me out again[L.S] - מתורגם

פרק 9

הם אף פעם לא באמת השתמשו במילה סרטן. או שאולי הם כן, אבל זה לא היה עד שכבר השתמשו במילה גליובלסטומה (ה.מ: סוג הסרטן שיש ללואי), דרגה ארבע שהיא איכשהו פי אלף יותר גרועה כאשר הם נועצים מבט ריק בתיבת האור על הקיר, אשר מציגה את תוצאות ה-MRI של לואי והוא בהחלט איננו מומחה אך הגוש הלבן הפולש לאונה הקדמית שלו לא אמור להיות שם, כל גופו רועד, מחשבות מתרוצצות במוחו בגלל שהכל נעשה הגיוני עכשיו. פאק, פאק, פאק.

ללואי אין אפילו זמן להגיב לפני שהארי פולט בהרהור," אז מה האפשרויות?" ידיו מתהדקות באופן אינסטינקטיבי סביב לואי.

מסתבר שלא הרבה, כי ללואי יש סרטן וזה מהסוג שלא ניתן לרפות, זן של גידול במוח ופאק, מתי נעשה כל כך קר פה? הוא לא יכול להפסיק לרעוד וכל העולם מסתחרר מסביבו. דר. אלן עדיין מדבר, חיוך הדוק ועגום על פניו ולואי רוצה להעיף לו אותו מהפרצוף כי הוא משתמש במילים כמו רע, אבל לא חסר תקווה חוץ מהעובדה שזה אכן חסר תקווה, ובכן. הוא יכול לגרום להם לחטט בתוך ראשו ולהאכיל אותו בתרופות דרך צינורית פלסטיק אבל מהות השיחה עצמה היא שהוא הולך למות.

"הם היו אמורים להיות אך ורק כאבי ראש," הוא מייבב בחוסר אונים, רוצה להיעלם כשהארי מוציא התייפחות קטנה וחנוקה לידו, ידו נכרכת סביב זרועו של לואי ומושך אותו קרוב אליו אך לואי מושך חזרה. הוא לא רוצה שאיש יגע בו. עורו מגרד, כאילו הוא צריך להשיל את הכל ממנו ולהתחיל מחדש. הוא רוצה לשקוע אל תוך האדמה ולהעלם אל תוך ליבת כדור הארץ, להפוך לחלק מן האדמה, האבנים והעשב, להתקיים בכל מקום ובשום מקום בו זמנית.

במקום זאת, הוא נעמד באיטיות ואומר, בקול חלוש מאוד," אני חושב שאני צריך להקיא," לפני שהוא יוצא מן החדר ומועד במסדרון הנקי והלבן של בית החולים אל השירותים, נועל עצמו בתא ואוחז בכיור החרסינה עם ידיים רועדות. אבל הוא לא מקיא-רק יושב שם, גופו מתאווה אך אף פעם לא מספיק בכדי לרוקן את כל תכולת קיבתו ואלוהים, הוא מייחל שיכל כי הפחד מזדחל בבטנו ומתהדק כמו חבל והוא מצמיד את מצחו כנגד האסלה.

זה מגעיל, אבל לא אכפת לו. פתאום זה מרגיש כאילו כל חייו התנקזו ממנו והוא יושב שם, צולע וחסר רגשות להרבה, הרבה זמן עד שהארי נוקש על הדלת, מתחנן שייתן לו להיכנס. קולו חזק ושבור ולואי יכול להבין שבכה. זה מרגיש כאילו כל העולם מתמוטט מסביבו וכשהוא פותח לבסוף את הדלת, רועד כמו עלה, הוא מתמוטט אל תוך זרועותיו של הארי.

" יהיה בסדר," הארי לוחש אל רקתו, מורח את הדמעות אל תוך שיערו. לואי אינו משוכנע, אבל הוא עוקב אחרי הארי בחזרה אל משרדו של דר. אלן כי מה לעזאזל הוא אמור לעשות בכל מקרה?

כאשר הם ישובים בחזרה בכיסאות הפלסטיק הלא נוחים והארי מקרב את כסאו של לואי כל כך קרוב אליו עד שהוא כמעט בחיקו של הארי, הרופא מחייך במקצועיות. לואי תוהה לכמה אנשים הוא נאלץ לספר שהם גוססים. בטוח היה לו ניסיון רב, מהמבט על פניו, אבל המבט האשם בעיניו בוגד בו. בטנו של לואי נקרעת באלימות.

"אז, טיפולים," דר. אלן מתחיל מחדש, מניח את ידיו על ראש ערימת הדפים שעל השולחן. "הדרך הנפוצה ביותר היא ניתוח; אנחנו יכולים לראות יותר טוב את הגידול ולהסיר חלק גדול ממנו בדרך הזו, אם כי קשה לי להגדיר כמה נוכל להסיר כרגע."

לואי לא רוצה לשמוע את זה. לעומתו, הארי מקשיב כמרותק, ולואי כמעט מצפה ממנו לשלוף עט ולהתחיל לכתוב הערות. המחשבה גורמת לו לרצות לבכות. הוא נודד אל תוך השיחה ומחוצה לה, מודע יותר מדי לגבשושיות בעמוד השדרה שלו שנלחצות כנגד גב הכיסא הקר ושהגרב השמאלית שלו החליקה מעקבו, משאירה את רגלו קרה באי נוחות. נסחף חזרה אל המציאו, הוא מנסה בנואשות להקשיב לדברים שהרופא אומר. "כימותרפיה זו תמיד אפשרות," דר. אלן אומר, שפתיו מכווצות, וליבו של לואי בתחתוניו. "לצערי, זה הוכח בעבר כבעל השפעה מעטה מאוד על תוחלת החיים או אפילו על הנוחות של חולים בעלי גידול במוח."

ישנה פתאום אנחה שקטה וזה לוקח ללואי כמה שניות להבין שהוא זה שמפיק את הצליל.

"שוב, לואי," דר. אלן אומר, ולואי נרתע כי עד לרגע זה הוא פנה אליו רק כמר טומלינסון. "הכל תלוי בך."

"האם אני יכול.... " לואי מתחיל, מרגיש את הכאב בבטנו גדל ומזחל מעלה בגרונו, כאילו זה הולך לצאת החוצה ולהדביק את פיו שיהיה סגור לפני שיוכל לסיים אך הוא ממשיך נואש להוציא את המילים מפיו. "האם אני יכול לקחת כמה ימים לחשוב על זה?"

הרופא מהנהן. "כמובן. אמנם- כמו בכל סוגי סרטן המוח-זמן הוא פקטור משמעותי." לואי יודע שהוא שמע וראה את זה כבר מאות פעמים לפניו. כמה אנשים מתים הבחור הזה מכיר? לואי תוהה לעצמו. כמה משפטי מוות הוא כבר חילק?

"אתה רוצה לדבר על זה?" הארי שואל בנסיעה חזרה הביתה, עיניו אדומות, נושך את שפתיו בדאגה, ומושיט ידו כדי להניח אותה על לואי. לואי מתרחק, כמעט באינסטינקטיביות, אך המבט הפגוע על פרצופו שלו מספיק בכדי לגרום לו לחשוב על כך מחדש.

"לא ממש," הוא ממלמל, לוחץ את אפו כנגד הזכוכית ומחליק את ידו חזרה אל ידו של הארי. שניה של שקט, ואז, "מה לגבי הלהקה?"

"שילכו להזדיין הלהקה", הארי מתפרץ ולואי כמעט פורץ בצחוק על כמה שזה לא מתאים להארי לדבר כך. "סליחה," הוא מוסיף במהירות, עיניו מתנצלות וקצת מובכות. "זה רק, אתה יודע. אתה יותר חשוב."

"זה אפילו לא הגיוני," לואי אומר בבוז, מגלגל את עיניו. "הם לא הולכים לאהוב את זה." הוא לא צריך לציין מי הם. הארי יודע.

"אנחנו נפתור את זה." הארי אומר בעודו לוחץ את ידו של לואי.