הנה , יום ראשון , אני באוטובוס בדרך לחורשה באיזשהו מקום , לקחתי איתי את כל הוויטמנים ומהשחות כל מה שאני צריכה שהרופא נתן לי .
שון ואני יושבים ביחד במושבים מקדימה שלייד הנהג כי יש מלא רעש מאחורה כמו תמיד אז רצינו קצת שקט, הוא ישן ליידי עם אוזניות באוזניו וראשו מונח על כתפי , כל עשרת החיילים שמצובטים לכל כיתה מחכים לנו ביער , מה שאומר שנפגוש אותם משהו כמו עוד חצי שעה.
"איב!" מישהו מהמושב מאחוריי צעק וגרם לי לקפוץ ממקומי ולהעיר את שון "מי צעק?" הוא שואל בעצבנות "אני" זאת הייתה דני "כלבה" הוא סינן מתחת לשינו וחזר לישון אבל לא נח על כתפיי אלה על הצד השני. "גם אני אוהבת אותך." אמרה והפריחה לו נשיקה באוויר , "מה יש לך , מה את נורמלית מה את צועקת" הרמתי טיפה את קולי כדי לא לעצבן את שון כי כשהוא ישן ומעירים אותו בצורה כזאת הוא יהפוך להיות שטן כל היום.
"אני צריכה את העזרה שלך" היא אמרה , הסתובבתי לאחור כדי שיהיה לי יותר נוח "במה?" שאלתי "להשיג את המספר של קייל" היא אמרה. נאנחתי בעייפות , אין לי כוח לזה, למה עליי באים דווקא? אנשים פה מספיק טובים בלפלרטט אני אז מה אותי צריכים?! "את מספיק טובה בלפלרטט, את לא צריכה אותי." אמרתי "נו! אני יודעת שאני טובה בזה אבל הוא קשה כמו קרח" ,היא צודקת "ספרי לי על זה" אמרתי וגלגלתי את עייני "אז את עוזרת לי?" היא שאלה " נראה כשנגיע" אמרתי והסתובבתי חזרה למקום.
.
הגענו עכשיו לחורשה והשעה בערך אחת עשרה , הכיתות חולקו והלכו לכל חייל שנמצא איתם ואנחנו לקייל.
הורדנו את על הציוד שלנו בפינה מסודרת , "טוב אז ככה." קייל התחיל לדבר ופה איבדתי את זה , התרכזתי אך ורק בכאבים שתוקפים אותי כרגע המנסה לטפל בהם ולהתקפל בשקט בלי שאף אחד ישים לב . מהכאבים מבטי עבר אל קייל, הוא לבוש במדים , מדי ב. זה מחמיא לו אגיד את האמת , עליו נמצא גם הנשק שלו.
הוא התחיל לדבר על מה יהיה במהלך היום , נתחיל במסלול ארוך ואחריי זה פעילות במקום שבו נישן בתור התחלה . "את חושבת שתוכלי ללכת את המסלול עכשיו?" שואלת אותי היועצת מהצד, כנראה הכאבים שלי מספיק ברורים. "אני חושבת שכן ," עניתי לה "את רוצה שנבקש ממנו עזרה?" היא שאלה ואני לרגע לא הבנתי , אני לא נכה. "לא." "בטוח?" היא שאלה בהרמת גבה , "כן כן , מקסימום שון פה איתי " אמרתי ומיהרתי ללכת לשון. ראיתי אותו מתחיל ללכת אחריי קייל ממש צעד מאחוריו שדני ושי לי מתרוצצות אחריו "שון" קראתי לו והוא לא שמע , זה אומר שאני צריכה לצעוק "שון!" זו הייתה חתיכת צרחה , ואיתה הגיע גם הכאבים הפתאומים.
עוד פעם התחלתי להרגיש בעיטות בבטני , לא יכולתי לשלוט בזה , ניצלתי את זה שכולם מקדימה והרשתי לעצמי להתקוף ולהתקפל לכדור והפעם הרשתי גם לדמעות לצאת .
"איב!" שון צעק בהלם ורץ אליי , כולם עצרו והסתכלו עליי בוכה וצורחת מכאבים "מה יש?" הוא הניח את ידו על פניי , "דיי דיי , " צרחתי ואני יכולה להגיד, בדרמטיות מוחלטת. הייתי בטוחה שכולם שמעו אותי אבל לא אכפת לי " זה כואב ,פאקינג למות , עכשיו." נשכבתי על האדמה המלוכלכת והתגלגלתי מצד לצד תוך כדי שאני מקבלת את רגלי לכדור "דיי תירגעי איב." אומרת היועצת , "מה יש?" גם קייל הצטרף למעגל שהיה סביבי והסתכל בשוק.
"בואי." הוא מתכופף אליי , "דקה , תן לי לנשום כמה שניות." אני אומרת ו מפסיקה להתגלגל , אוף.
אני מסתכלת אל השמיים , יותר נכון מנסה כי חבורה של אנשים מתאספים סביבי ובוהים בי .
"אתם מוכנים להתפנות מפה?!" אני צועקת כשאני רואה את ילדים מתקרבים אליי והם ישר נרתעים.
"את רוצה להישאר כאן?" טל שואלת , "לא." אני ענה ישר בלי לחשוב . "אני אלך ," אני אומרת בתוקף ומנסה לקום , אני משתמשת בגופו של קייל כ קורה תומך וקמה לאט לאט. הוא משיט את ידו עוזר לי.
"מישהו יקח אותך שק קמח , ככה לפחות הכיתה הזאת תלמד לעזור אחד לשני." אמר בזלזול ונשעתי עליו כדי לא ליפול , היא צודק.
הכיתה הזאת לא עוזרת או תומכת אחד בשני בשום צורה.
"טוב , אני אקח אותך." אומר שון , הוא מתכופף מעט ואני קופצת על גבו והוא מרים אותי ומייצב את גופו. "אם אני כבדה אז תגיד." אני אומרת לו ומעבירה את ידי בשערו.
"אני מתחיל במסלול , אתם הולכים זוגות בתור מסודר, דממה." קייל אומר ושתי שניות אחרי זה נעלם ומתחיל במסלול, אני ושום האחרונים ביחד עם המורים שהם המאספים.
כל המסלול הרגשתי רדומה , כל פעם אור ושון עשו החלפות , בכל עצירה מישהו אחר סחב אותי על גבו עד העצירה הבאה.
זה מאוד עזר אבל גם השפיל , הרגשתי חלשה ושבירה , הגעתי למצב שכואב לי ללכת ושני אנשים צריכים מידי פעם לעשות החלפות ולסחוב אותי.
והנה עוד עצירה , והפעם פעילות קבוצתית.
"היום בערה תהיה לכם פעילות שקשורה לניווט , באמצעות רמזים . אז עכשיו בשביל ההתחלה , מוסתר פה בסביבה רמז די גדול שניתן לכם הצלחה גדולה לנצח. " הוא עוצר לרגע ומתיישב על הסלע. "אתם תלכו עכשיו לפי הקבוצות שבחרתם לפני שבוע ותחפשו , יש לכם עשרים דקות על השעון.
עכשיו!" הוא פוקד וכולם ישר מתערבבים ומחפשים את הקבוצות ומתחילים ללכת לחפש באיזור.
אני לא משתתפת בזה , אני מרגישה נכה.
אז נשארתי לשבת שם עם קייל , טל היועצת וקרן הרכזת.
המורות עומדות בצד ומדברות , כדי לשמור שאף תלמיד לא נעלם מזוית העין.
"איך זה קרה לך?" קייל שאל, קוטע את השקט.
"נפלתי ," אני אומרת בפוקר פייס "שקר טוב."
"נו סתם, איזה מישהו במועדון ניסה לגעת בי אז יצא מצב שהוא השאיר לי סימנים בבטן שמקשים עליי." אמרתי את זה בקלילות שבקושי הצלחתי להוציא.
"והחברות שלך רקדו בזמן הזה , נכון?" הוא שואל , "כן." אני אומרת בראש מושפל , "לא חשבתי אחרת." אומר ומוציא צחוק קטן.
הן באמת צבועות , הוא קלט את זה ישר.
"טוב , זה לא הרגע לצחוק על זה." אני סותמת את פיו בעזרת כף ידי לכמה שניות.
"מה אני אעשה פרינסס , בקצב הזה הפעם הבאה תיגמר בדם." אמר ביחד עם תחושת קרירות שהרגשתי.
אני מניחה את ראשי על כתפיו ביאוש ואנחנו כבדה , "משעמם."
הוא מדליק באותו הזמן סיגריה , מנצל את הזמן להירגע בשקט ומידי פעם צעקות מרחוק , " בואי נדבר קצת."
YOU ARE READING
pretty Eyes
Romanceהוא חייל שמשרת בתותחנים עם אחיה , טיפוס קר ואדיש לא מאמין באהבה וחושב שזו סתם שטות ובזבוז של זמן. היא תלמידת תיכון בכיתה יא ממלצרת כדי להשיג את הכסף שלה ולהיות עצמאית , קופצנית וחייכנית לא אוהבת להיות עצובה ו מאמינה שאהבה זה הכל. מה יקרה ששני הטיפוס...
