pretty Eyes

part - 35

נכנסתי אל הכיתה וזרקתי את התיק על השולחן , התיישבתי בכיסא קוברת את ראשי בתיק ומתרכזת בשירים שמתנגנים לי באוזניות.
לע צמתי עין אחת בלילה , רק חשבתי על מה שעברתי והתקלחתי חמש פעמים בלילה, הסימן שנשאר לי הוא לא סתם סימן, זה חתיכת סימן. כל הבטן שלי התנפחה נהייתה כחולה ואני בקושי יכולה לזוז מכאבים , כשאני ישנה אני שוכבת רק על הגב כי בצדדים ועל הבטן זה כואב ברמות מטורפות שבאלי לירות לעצמי בראש ולגמור עם כל הסיפור. אני רוצה רק לנוח בנתיים.

מה שקרה לי אני לא הולכת לספר לאף אחד. אבל , כשנכנסתי לבית הספר היועצת ראתה שקשה לי ללכת אז הסברתי לה שנפלתי ופשוט יש לי מכות נוראות מהנפילה.

-

אני לא מסוגלת , אני פשוט לא מסוגלת" אמרתי מתאפקת לא לבכות "אני אתעלף" הוספתי , שיעור ספורט עכשיו ואנחנו רצות חמישה סיבובים  סביב בית הספר כמו תמיד רק שהפעם אני לא מסוגלת. אני בקושי יכולה לזוז בגלל הכאב החד שיש לי בבטן , "קדימה איב , את תמיד מסיימת עם זה מהר את מסוגלת" היא אמרה לי וניסתה לתת לי מוטיבציה מה שלא הלך. "אני באמת לא יכולה לרוץ, יש לי כאבי תופת" אמרתי עוד שניה מתפטלת מכאבים , אני מחזיקה את בטני עד כמה שאני יכולה. כל הבנות התחילו לרוץ לפני כמה דקות אז הן בטח יחזרו בקרוב , "מה קרה ? אני רואה שמשהו מציק לך" היא אמרה .
אה וואלה לא שמתי לב.
"יש לי פשוט כאבי תופת ואני לא יכולה לזוז מרוב שכואב לי " אמרתי והרשתי לכמה דמעות בודדות לזלוג "אני רואה, זה משהו שאני יכולה לעזור לך איתו?" היא שאלה וליטפה את כתפיי "לשחרר אותי." אמרתי , אני באמת לא מסוגלת לגמור את היום הזה עם שפיות אם אשאר בלימודים עד חמש.
"אתן לך מכתב שחרור ברגע שיסתיים השיעור" היא אמרה בחיוך.

אני בדרך למסעדה עכשיו ואני הולכת כמו נכה , אנשים מסתכלים עליי כמו אל חולת נפש. התקשרתי לענת ואמרתי לה שאני לא מרגישה טוב ויש לי כאבי תופת אבל החסרת לב ורגשות הזאת לא הסכימה ונבחה עליי שאבוא , אז עכשיו בכוחות שעוד נשארו לי אני גוררת את עצמי לשם.

"קדימה ,קדימה  תיכנסי יותר מהר" ענת צעקה לי איך שכף רגלי דרכה במסעדה , התקדמתי בהליכה הכי מהירה שהיתה לי וראיתי שענת לא מרוצה אבל לא היה לי אכפת, היא יודעת את מה זה מעניין לי.
"חלאס עם ההצגות אנחנו יודעות שאין לך כלום" שי לי אמרה בארס , התקדמתי אלייה הכי מהר שיכולתי והרמתי את חולצתי , חושפת לה את הבטן הפצוע שלי "צודקת זה כלום, אבל הכלום הזה כואב וזו גם הסיבה שהלכתי הביתה היום" אמרתי לה והורדתי את החולצה חזרה , פיה נפער מהלם והשארתי אותה בשקט , היא לא העזה להוציא אגה מפיה.

"איב!" ענת קראה לי כבר בפעם האלף בשעתיים שאני פה , "מהה?" צרחתי מעצבים והיה לי אש בעיינים בגלל הכאבים  "תורידי את הטונים ולכי תקחי כבר הזמנה" היא צעקה עליי "אני אוריד לך סטירה , ההזמנה עוד לא הגיע" צעקתי "תירגעי עם הדיבור שלך ומייד!" היא צעקה עליי וכל מי שהיה במסעדה הסתכל עלינו. "אני לא הרגיע עם הדיבור שלי, אני אדבר איך שאני רוצה כי את הכרחת אותי לבוא לעבודה אפילו שאמרתי לך שיש לי כאבי תופת ואני סובלת, את אמרת שאני ממציאה. אני מרגישה שאני הולכת למות!" צרחתי את כל חיי ושקט שרר במסעדה , ענת הביטה בי בהלם והיא הייתה נראת כעוסה אבל לא אכפת לי בכלל.

יצאתי מהסעדה והתיישבתי על הספסל במדרכה, הרגשתי שוב שכאב חד תוקף , נשכבתי על הספסל והתקפלתי לכדור. אף אחד לא היה כמעט בחוץ, השעה אחץ עשרה בלילה ואין פה אף אחד. התפתלתי מכאבים והתחלתי לבכות כמו משוגעת . ברגע הזה , אני כל כך מסכימה לעצמי לבכות ולהשתחרר גם מכאב וגם מדיכאון וכעס , רגשות מעורבים שמסובכים אצלי כרגע.
"הלו" הטלפון שלי צלצל ועניתי בלי להסתכל
"קרה משהו?" שמעתי את קולו של ניתאי מעבר לקו,
"כלום , כואב לי הבטן קצת" קמתי בזיהרות למצב של ישיבה ומחיתי את דמעותיי.
"זה לא נשמע כמו קצת" הוא אמר ונשף בכעס
"דיי ניתאי זה כלום, מה קורה ?" ניסתי להרגיע אותו אפילו זה בכלל לא כלום.
"טוב... התקשרתי לשאול מה קורה , רציתי גם לדבר עם אמא. לא חשבתי שאת עובדת היום" הוא אמר
"אני בסדר , אני חושבת שכדאי שתתקשר לאמא לפני שהיא תרדם ולך יגמר הזמן " אמרתי. נאנחתי מכאבים בשקט בלי שישמע ויתחיל לדאוג ,
"טוב ביי ותשמרי על עצמך"
"גם אתה , ביי" אמרתי וניתקתי.

"איב!" שמעתי את הקול של שון והסתובבתי , רואה אותו עם סינר עומד ומביט בי במבט מודאג "מה יש ?" שאלתי , הוא התקדם אליי והתיישב על ידי "אין לי כוח אל האישה הזאת , אין לי." אמרתי שניה מלבכות שוב  "אני יודע , אני יודע." הוא אומר ומלטף את לחיי .
אני מניחה את ראשי על כתפו וגל עצום של עייפות תוקף אותי , "אני הולכת לישון, שון." שניה לאחר מכן עיניי כבר נעצמות ואני נכנסת לשינה עמוקה.

.

"אנחנו נצטרך לקחת ממך דגימת דם, רק  כדי לראות שהכל בסדר ושום דבר לא חשוד , אחר כך תוכלי להשתחרר הביתה בשלווה. "  אמרה אחות בית החולים ויצאה מהחדר הזמני שאני נמצאת בו במיון , מסתבר שהתעלפתי על  שון , הלכתי לישון לכמה דקות ארוכות מידי , הוא של לב וישר הזמין אמבולנס ונסע איתי לבית החולים , רק שנינו.
אמא שלי לא יודעת שאני פה , לא רציתי להלחיץ אותה אז לא הודענו לה. "מה השעה?" שאלתי את שון שהתיישב באחד מהכיסאות ואני יושבת על מיטת בית החולים  "אחדת וחצי" הוא אמר והביט בשעון הקיר.
טוב  , זה יקח זמן.
בדיוק שבאתי לשכב האחות נכנסה עם כפפות , היא התיישבה מולי ואמרה לי לקווץ את ידי לאגרוף חזק , היא חיפשה לי וריד ואז כשמצאה חיטאה לי את המקום "אוקיי זה יהיה מהיר תספרי עד שלוש וזה נגמר" היא אמרה והכניסה את המחט החדה ליד "אחד... שתיים... שלוש..." היא הוציאה את המחט ושמה נייר על המקום שממנו יצא הדם. "אני הולכת להביא את זה לרופא , בנתיים תחכו פה כמה זמן בסבלנות עד שיגיעו התוצאות" היא אמרה "אוקיי , תודה" אמרנו אני ושון והיא יצאה מן החדר.

לאחר שעה וחצי שאנחנו מחכים לתוצאות האחות נכנסה "אז ככה , אין שום דבר חשוד את יכולה להשתחרר , תזכרי לאכול ולשתות מלא כי חסר לך ברזל" היא אמרה והושיטה לי את דף השחרור , הודתי לה ויצאנו מהחדר , אני כבר רגילה לזה שאומרים לי לאכול יותר ובמיוחד בשר, חסר לי המון ברזל ואני אנמית.