בנים על פני פרחים 🌺

פרק 37

הלימודים הסתיימו, התהלכתי חזרה הביתה...היום הזה לא יכול להיות גרוע יותר.
הבטן שלי התחילה לקרקר מרעב, שכחתי שלא אכלתי כמו שצריך בחדר האוכל אחרי כל הצנה שליעם עשה שם.
נגעתי לרגע בבטני ונזכרתי שיש לי חטיף קטן בתיק שאמא השאירה לי.
אמא, תבורכי!
הוצאתי את החטיף, והתחלתי לאכול אותו...אבל כמעט והייתי קרובה לבית.
החלטתי לעבור במכסה של הוריי, אני משארת שאחד מהם נמצא שם ועובד.
נכנסתי פנימה, בעודי ממשיכה לאכול את החטיף הטעים.
״חזרתי.״ הודעתי בעייפות.
בחנתי את החנות, כל משפחתי הייתה שם ועבדה.
מה קורה פה!? למה יש כאן כל כך הרבה מדים של בית הספר!??
המשפחה הייתה מלאת אנרגיה ועבדה כל כך בחריצות.
אבל זה אף פעם לא קרה לנו...זה שיש כל כך הרבה מדים של בית הספר, לא הגיוני.
ואני לא מדברת על קצת, אני מדברת על הרבה!
״מהר בואי תכנסי!״ צעק, אביה בזמן העבודה.
״מה כל זה...?״ שאלתי מבולבלת והפסקתי ללעוס את החטיף לרגע.
״איפה היית שחזרת בשעה כזאת? אין לנו הרבה זמן!״ אימי עצרה לשניה את המגעץ.
מהר תעלי להחליף בגדים ותרדי לפה.״ השמיכה לדבר בהתרגשות רבה.
״מה קרה פתאום?״ שאלתי בתמימות, בעודי ממשיכה לבחון את הכל עם עיניי.
״איך שהאמירה הולכת...*דברים טובים מביאים הרבה דברים טובים נוספים* זה הכל בזכות המזל הטוב של הבת שלי!״ אבי ענה בחיוך רחב.
אך אני עדיין נשארתי בלי הבנה, על איזה מזל הוא מדבר? ולמה יש כל כך הרבה מדים של בית הספר פה?!!
״לשלוח את המדים שלך למכבסה שלנו יכול להביא לך בחור עשיר, החדשות האלה הגיעו לאנשים אחרים.״ אחי רון הסביר במהירות והמשיך לעבוד.
״מה?״ השתעלתי.
למה ששמועות כאלה יגיעו למכבסה שלנו? אשכרה אנשים הפיצו שמועות  שאם הם יביאו את המדים של הילדים שלהם אלינו, אז בחור עשיר התחתן איתם!? מה לעזעאל???
״תסתכלי על זה, בית הספר "הנקוק" לבנות, בית הספר "האן גאנג" לבנות ובית הספר "מון האווה" לבנות. הם אפילו שלחו מעבר לנהר ההאן!!״ צחקק אבי, מביט בי באושר.
עיניי הושפלו למטה והחטיף אכלתי בלי חשק ובכוח.
״ואוו, אנחנו פגענו בקופה!״ הרים את קולו. ״אני רק שמעתי על דברים כאלה בעבר, זאת הפעם הראשונה שאני חווה דבר כזה!״
״ליסה, את לא יוצאת עם ליעם וילסון, אבל את יוצאת עם דילן אדלסון! חבר אחר מ - F4 נכון?״ רון אמר כעובדה, מאיפה הילד הזה מגלה את כל הדברים האלה!?? למרות שאני בכלל לא יוצאת איתו...בכל זאת הילד הזה מתחיל להפחיד אותי אם החקירות שלו.
״את-ה! מאיפה שמעת את זה?״ התפרצתי מיד בבהלה.
רון הביט על המדים של בית הספר בו אני נמצאת "שינווה" ועיניי עקבו גם כן, שעמדו בצורה מסודרת ונקיה.
״המדים משינווה היי הראשונים שהגיעו.״ הסביר וכבר הבנתי את הכל.
מחשבותיי התחילו להתרוצץ ולהתחרפן, למה זה קורה לי??!!
עיניי הושפלו אל הרצפה, לא משנה לאן אלך תמיד השמועות יגיעו לכולם...
״זה לא משנה אם זה ליעם וילסון או דילן אדלסון, לאמא לא אכפת! מאז שנכנסת לבית הספר שינווה, כל יום הוא כמו חלום בשבילי.״ צעקה אימי בהתרגשות, אני לא מאמינה שעל זה היא חושבת...במקום לחשוב על משהו הגיוני, היא חושבת על בחור עשיר שיצא איתי. ואי יש לי צמרמורת היאומה! בחיים לא התחתן עם הבחורים משינווה, כולם שם מגעילים! טוב, חוץ מדילן...אבל...
״מותק, זה לא חלום שאני אתעורר ממנו מחר נכון?״ הביטה בו בחיוך.
״חכו רגע.״ אבי ענה וצבט את לחיה בציניות.
״איי!״ התלוננה ושחרר ממנה, מצחקק. ״מצטער.״ חיבק אותה מאחור.
״לא אמרתי לך את זה בעבר? הכל יעבוד מצוין. חברת שינווה היא לא האגדה היחידה, האגדה של עסקי המכבסה!״ צעק והביט בדרמטיות למעלה. ״גם אנחנו נהפוך לאגדה!״ המשיך.
המשפחה שלי התחרפנה ואני לא צוחקת...
״אגדה! אגדה! אגדה! אגדה!״ כולם התחילו למחוא כפיים ולהחזור על המילה שוב ושוב. כאילו הם מעודדים כאלה קבוצת כדורגל גדולה.
יאוש ענקי מסר לי שהכל מקרה אבוד אצלינו, בהיטי בהם באדישות ודחפתי את החטיף לפי.
היום הזה אף פעם לא יגמר, אה?
בחוסר חשק הנחתי את התיק ועזרתי למשפחתי עם כל העבודה הכבדה שהגיע אליהם.
לאחר שעה וחצי של סדר ועבודה מעייפת, עליתי לחדרי גמורה לגמרי מהיום הארוך הזה.
התארגנתי לשינה במהירות ולסיום נפלתי למיטה בבום, עיניי נעצמו לרגע...אך נפקחו כשנפגשו עם התקרה הלבנה.
נזכרתי בליעם ובמה שהוא אמר לכולם, יותר נכון...הצהיר לתלמידים, כאילו הוא הנסיך וזאת הממלכה שהולכת לפי דרישותיו.
מצחיק אותי איך שכולם שוחים אחריו לכל מקום ונחשו מה? הכל סובב סביב הכסף שלו.
אבל משהו אחר אפריע לי, לא העובדה שהוא מתנהג ככה...אלה פניו המדוכדכות.
ושוב הכל סובב סיביבי, רגשות האשמה הנוראיות משתלטות עליי בבוז.
ולמה? הרי לא עשיתי משהו לא בסדר, אבל איכשהו אני תמיד חושבת שכל באשמתי.
טוב, זה האופי שלי. במיוחד אחרי שראיתי את פניו...
אבל מה שבאמת בין הדברים שאפריעו לי מכל היה, ליעם שהחליט על דעת עצמו להוציא את דילן מהחבורה שלהם. ולא רק זה, גם לפרוש מבית הספר.
זה דבר נורא, במיוחד כשמדובר בחבר הכי טוב שלו.
והינה שוב אני מרגישה אשמה, למה? כי אם זה לא היה קורה...לא היו מחרימים אותו...דילן היה תמיד כל כך טוב אלי וזה מה שאני עשיתי בשבילו כרגע...אני פשוט פטטית!
אני חייבת לעשות משהו, אני לא יכולה לשבת בשקט סתם ככה! מחר אחפש את ליעם, אבקש ממנו סליחה...וגם אבקש שיחשוב שוב לגבי דילן.
אני לא רוצה שהם יריבו בגללי, זה סתם בזבוז שלהם עליי...
כל כך הרבה שנים של חברות, פשוט תתנפץ בגלל ילדה פשוטה כמוני!?
לא, זה לא יכול לקרות!
נכנסתי אל תוך המיטה, נשמתי עמוק כמה פעמים...כדי להרגיע את עצמי מהכל.
החלטתי שמחר אחפש את ליעם, אדבר איתו...ואקווה רק לטוב.

קמתי בבוקר, התלבשתי מהר ככל האפשר ויצאתי מיד לדרך.
אני חייבת לפגוש אותו...אני חייבת לפגוש אותו...מוחי חזר על כך שוב ושוב.
פניי היו בכוננות וקשיחות לגמרי, התרכזתי אך ורק בזה! ולא בדברים שמסביבי.

הגעתי לבית הספר, חיפשתי במבטי את ליעם, אך לא מצאתי אותו בשום מקום.
שאלתי תלמידים לגביו, אך אף אחד לא ראה אותו בסביבה...מה אעשה? איך אמצא אותו? אולי הוא לא אגיע היום בכלל!?
אבל מישהו פתאום אמר לי שהוא ראה אותו רק לרגע, זה אומר שהוא נמצא כאן... אבל איך יכול להיות שאני לא מוצאת אותו??
הלימודים הסתיימו, התאכזבתי שלא יצא לי להתנגש בו היום, זה מוזר...בדרך כלל הוא מסתובב הרבה בסביבה הזאת.
החלטתי לחכות ליד האופניים שלי, אולי אראה אותו יוצא מבית הספר, זאת הדרך היחידה בה אדע אם הוא בא או לא.
עיניי קלטו לפתע את ליעם יוצא מהשער, לעבר המכונית השחורה של הנהג שלו.
התקדמתי אליו, הוא הרים את ראשו ועצר, הביט בי מרחוק בתדהמה, מיד עצרתי כשראיתי שהוא לא הכי במצב רוח שלו...
לא פחדתי מהמבט הקר שלו כמו שפחדתי שפגעתי בו איכשהו.
עינינו הצטלבו לכמה דקות, קיוויתי שאולי אסלח לי...או יבוא ואדבר איתי בחוצפה כמו שתמיד היה עושה.
אבל לפני שהספקתי להוציא מילה מפה, הוא סובב את ראשו ממני ועלה מיד לרכב, במושב שמאחורי הנהג.
כשהנהג התחיל לנסוע, אוטומטית בלי לחשוב קראתי בשמו בעודי רצה אל המכונית הנוסעת.
״ליעם! היי! תעצור!״ שוב ושוב קראתי, אבל שום מענה לא יצא ממנו.
הנהג המשיך לנוסע ואני מזמן וויתרתי...בחיים לא אוכל לעקוף מכונית, הרגליים שלי כבר כואבות מהריצה הזאת...
לקחתי את האופניים שלי, החלטתי לנוסע אל ביתו לפני שהוא יגיע לשם.
נסעתי באופניים מהר ודיוושתי בכל כוחי, אולי אספיק להגיע אליו לפני כניסתו לבית!
לאחר כמה דקות, באמת הגעתי ראשונה לחניה של ביתו הגדול! התנשפות כבדה יצא ממני. אך הקלה שאולי אתפוס אותו היום.
המכונית הגיע מיד אחרי וחנתה מול דלת הבית, ירדתי מהאופניים בעודם נופלים לקרקע מהמהירות שלי.
עמדתי מול המכונית, ליעם יצא מהדלת והמשיך ללכת לדרכו.
״היי!!״ צעקתי והוא הביט בי בהפתעה.
״את!״ אמר, המשכתי להתנשף שוב ושוב.
״איך הצלחת!?״ שאל, התקדמתי אליו בצעדים כבדים.
״בוא נדבר ליעם.״ ביקשתי יפה, הוא בחן אותי לרגע.
אך מיד הסיט את ראשו הצידה. ״אין לי מה להגיד.״ ״ואני אמרתי לך לא לדבר איתי שוב לעולם.״ החליט סוף סוף להביט בי.
״יש לי משהו להגיד!״ אמרתי עם לסט נוקשה.
״לי אין.״ השיב והתקדם אל כניסתו לבית.
״לי יש! צעקתי וחסמתי אותו מלהיכנס לתוך ביתו.
אני חייבת לדבר איתו, אסור לי לוותר!
״אייש!!״ נאנח.
ליעם התחיל לרוץ, התחבא בתוך עמוד גבוה ומלכותי, בעודי רודפת אחריו, ממש כמו שתי תינוקות.
״יאא!!״ הרמתי את קולי.
ליעם המשיך לרוץ בגינה, ״תפסיקי! לכי מפה!״
לא וויתרתי והמשכתי לרדוף אחריו, ״אמרתי לך שאין לי מה להגיד!״
״ואני אמרתי לך שלי יש!״ צעקתי שוב, הרגשתי כמו ילדה בת שש שרודפת אחרי ילד שגנב לה את הצעצוע.
״יאא!״ כמעט תפסתי אותו בידיי.
ליעם רץ לכיוון המכונית. ״זוז.״ אמר לנהג שעמד ליד הרכב.
הוא נכנס פנימה, אך לפני שסגר את הדלת תפסתי אותה.
״ליעם!״ המשכתי לצעוק. ״תתרחקי ממני, בחורה נדבקת שכמותך!״ ניסה לסגור את דלת המכונית.
איכשהו הוא אצליח לסגור לי בפרצוף, התחלתי להתעצבן. מה עובר עליו?!! הוא לא יכול לדבר אפילו שניה אחת??
למה הוא חייב אף פעם לא להקשיב??
״ליעם! ליעם!״ דפקתי בחלון של הרכב.
״אמרתי לך שיש לי משהו להגיד!״ ליעם הוציא לי לשון, בעודו מחייך בערמומיות.
לא הבנתי, או שהוא פגוע באמת, או שהוא משחק איתי משחקים!!
ליעם התניע את האוטו ולהתחיל לנסוע, כשאני עדיין קוראת בשמו, אך כמו שציפיתי שום דבר לא עזר והוא ברח.
אוף, אני בחיים לא אצליח להבין אותו...גם אם אנסה.