בנים על פני פרחים 🌺

פרק 15

דילן הכריח אותי לשבת על כורסא קטנה ושחורה, למרות שלא הבנתי למה כוונתו ישבתי בכל זאת.
העדפתי להיות פה מאשר לפגוש בפניה המלחיצות של אימו המפחידה שכמעט החליטה לבוא אלי ולדבר איתי.
אני פשוט לא רוצה לדמיין מה היה קורה אם באמת היינו חייבות לדבר זו עם זו.
״תנעלי!״ דילן הוציא את מחשבותיי.
״מה?״ לא הבנתי מה הוא רצה, אך הבטתי מיד בקופסת הנעליים שהיו בידיו.
״לא, זה בסדר, נוח לי עם הנעליים שאני נועלת עכשיו.״ הבטתי לרגע ברגלי.
״לא טיפשונת, עכשיו תורך לעמוד במכירה הפומבית.״ הוא ישב ישיבת צפרדע והוציא את הנעליים מהקופסא.
נעליי העקב היו כל כך יפות, צבעם היה זהב נוצץ, דומה לשמלה שלבשתי.
״מה?! אני עומדת...מה??״ שאלתי בהלם מדבריו.
״אני צריך לחזור על עצמי?״ הוא סיים לנעול לי את הנעליים.
״למה נראה לכם שאני אעשה את זה? אתה רוצה שאני אפדח את עצמי שם?״ עמדתי על רגליי והוא אחרי.
״אני בטוח שאת תהיי בסדר, את רק צריכה להראות לאימו של ליעם שאת עומדת במילה שלך.״ הוא חייך אלי כדי להרגיע את הלחץ שלי.
״המילה שלי?! אם כבר זאת המילה שלכם!״ הרמתי את קולי מעט.
״קדימה, עכשיו תורך ליסה.״ מייקל קרא לנו וקטע את שיחתינו.
״לא, אני לא יכולה לעשות את זה!״ הבטתי בהם.
״בטח שאת יכולה לעשות את זה!״ טום הופיע לפתע.
״לא, אני לא!״ המשכתי להתווכח.
הבנים לא דיברו, ורק דחפו אותי לעבר מרכז תשומת הלב כשאני מנסה להתנגד מאחיזתם בכל כוחי.
״אחת, שתיים, שלוש!״ הם מילמלו יחד ודחפו אותי לאור הזרקורים המפחיד.
לאחר הדחיפה שקיבלתי עמידתי הייתה עקומה מאוד, הבטתי בכל המבטים שהביטו אלי כולל אימו של ליעם.
עמדתי זקופה ללת ברירה והתחלתי ללכת באי נוחות בין כל הקהל הרחב.
העקבים היו כל כך דקים כך שכמעט מעדתי כמה פעמים בדרך, לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה ללכת עליהם...
״תשימו לב כולם, צבע הלימון הצהוב הבהיר מדגיש את כל מה שתלבשו, במיוחד השמלה הזהובה שמדגישה את האלגנטיות ביחד עם הנעליים. השמלה מהקולקציה החדשה של איזבל ברלינר, המחיר ההתחלתי הוא עשרה מיליון.״ הגעתי לסוף השטיח ועמדתי מול כולם, ניסיתי לייצב את עצמי כמה שיותר.
התפללתי שכבר זה יגיע לסיומו ושמישהו אשכרה יקנה את זה.
מבטו של ליעם בחן אותי, יכולתי לראות אותו מתאמץ לא לצחוק על עמידתי הפזיזה, רציתי לשלוח לו מבט מאיים, אך אימו הסתכלה עליי וזאת הייתה בעיה גדולה בשבילי.
לבסוף הכל הסתיים כפי שרציתי, אבל לקח קצת זמן עד שהאנשים התלבטו אם כדאי או לא.
אם זאת הייתה דוגמנית על הבגדים האלה אני בטוחה שזה היה לוקח שניה ולא יותר.

ליעם ליווה אותי בדרכי החוצה, אחרי כל הבלאגן שהיה היום.
״אני הולכת...תודה בכל מקרה על מה שעשית בשבילי היום...״ מלמלתי בשקט ומבטי הופנה לרצפה.
״מה? לא שמעתי.״
״תודה לך בכל מקרה...״ שוב מלמלתי.
״מה?״ ליעם חזר על עצמו שוב.
״אמרתי, תודה!!!״ צעקתי עליו עצבנית, כמה פעמים אני צריכה לחזור על עצמי? הוא עושה זאת בכוונה?
״רק המילה תודה יכולה להספיק לי, למה את צריכה להוסיף 'בכל מקרה'?״
״אה, נכון, שכחתי מלפני מי אני עומד, ילדת מכבסה.״ הוא הדגיש לבסוף.
״אני לא מאמינה, אתה העמדת פנים למרות ששמעת את מילותיי? אני מבטלת!!״ הרמתי את קולי.
״מה?״
״מה שאתה שומע, אני מבטלת את התודה שלי, שכחתי שאנשים כמוך לא משתנים בקלות.״ נעצתי בו מבט נוקב.
״אני עכשיו באמת הולכת!״ הסתובבתי, אך הוא עצר אותי עם דבריו.
״ילדת מכבסה.״
״מה?!״ הסתובבתי אליו בצעקה.
״קחי.״ הוא זרק לי ארנק מבד לעברי ותפסתי מיד.
״אף פעם אל תשתי אלכוהול אם אני לא לידך.״ הוא סיים את מילותיו האחרונות והלך לדרכו לפני שהספקתי להגיב לו.
נזכרתי במה שליעם זרק אלי, פתחתי את הרוכסן והכנסתי את ידי כדי לבדוק מה בתוך זה.
הוצאתי את הפריט והייתי בהלם מוחלט.
זה היה משקפי הצלילה של השחיין האהוב עלי, איך הוא ידע שאני...ובכלל זה עלה מלא כסף.
למה לו לבזבז את זה עליי? מחשבות התרוצצו במוחי, אבל החלטתי לקחת את זה כהוקרת תודה על שהצלתי אותו בפעם ההיא בבריכה, למרות שהוא לא היה צריך...