בנים על פני פרחים 🌺

פרק 1

״ליסה מתוקה, את חייבת לבוא לכאן, מראים אותך בטלויוזיה.״ צעקה אימי מעבר לחדרי.
באתי לסלון כשכל משפחתי הצטמצמו בספה הקטנה כשאחי הקטן ישב על ברכיו של אבי.
התקדמתי וישבתי על הרצפה מול הטלוויזיה כדי לראות על מה כל המהומה שאמי צעקה בקולי קולות.
״למה התמונה שלי נמצאת בטלוויזיה??״ נבהלתי מהצגת התמונה שהציגו את פרצופי.
״אחותי, את מפורסמת.״ אמר אחי הקטן.
״דבר ראשון, איכס למה בחרו דווקא את התמונה הנוראית הזאת? ודבר שני, למה לעזאזל אני בטלוויזיה???״ הרמתי את קולי לבסוף.
״ששש...אני רוצה להקשיב.״ אימי אמרה נרגשת כל כך.
כולנו שתקנו ושמענו את קולו הגברי של המראיין.
״נערה ממוצעת בת 17 הצילה ילד מהתאבדות בבית הספר היוקרה שינווה, כל הוריהם של ילדי שינווה שמחו כל כך על מעשיה המדהים וקראו לה 'וונדר גירל'
״מקווה שנוכל לפגוש את הנערה המקסימה הזאת בבית ספרנו ונשמח מאוד לתת לה מלגה במיוחד על מעשיה הטוב.״ כך שמענו את דבריה של המנהלת סמדר אביגור.
״אז, אם את שומעת את זה 'וונדר גירל' נשמח שתציגי את עצמך כראוי ותבואי לבית הספר היוקרתי הזה לקבלת פנים חמימה.״ המראיין סיים לבסוף את ההודעה הנלהבת.
״ליסה!! את באמת הצלת מישהו מהתאבדות??״ אימי קפצה מהספה וישבה לצדי לאחר מכן.
״מממ...האמת שזה לא היה צפוי...״ גירדתי טיפה את שיערי.
״מה זאת אומרת? תספרי לנו את הסיפור.״ אבי ביקש, כולם היו כל כך סקרנים לגבי זה.
אבל אני לא ראיתי משהו יוצא דופן, הרי זה מובן מאליו שאם מישהו היה רואה מישהו אחר בצרה ברור שהוא יבוא לקראתו בלי לחשוב פעמיים.
״טוב...אבא, אתה זוכר את החליפה היקרה הזאת שהתרגשת כל כך לנקות ופחדת להרוס אותה?? לפני יומיים ששלחת אותי איתה כדי למסור אותה, אבל לא ידעת שהכתובת שהבאת לי הייתה שייכת לבית הספר שינווה בו הזכירו בטלוויזיה. שם חיפשתי את הילד, אך לא ממש מצאתי אותו ובמקום זאת שמעתי צעקות מגג בית הספר. קלטתי אותו באותו הזמן, ראיתי אותו עומד על קצה הגג כשעוד שנייה נפל ורצתי מהר על מנת לתפוס אותו לפני שהיה קורה משהו נורא. את האמת לא כל כך הבנתי את הקטע הזה שהילדים מסביבו הסתכלו עליו וציפו שיעשה זאת. זה הרגיז אותי ממש, אך אני שמחה שהגעתי בזמן.״ הסברתי לבסוף וכל המשפחה שלי הייתה המומה מדברי.
״אנחנו כל כך גאים בך ילדה שלנו.״ אבי אמר לבסוף והתכופף לחבק אותי לשניה.
״את רואה? בזכותי התקבלת לבית הספר המדהים הזה.״ הוא הוסיף לאחר שהתנתק ממני.
״אני לא הולכת.״
״מה זאת אומרת את לא הולכת??״ אימי קמה מהספה.
״אמרתי שאני לא הולכת, מה לא מובן?״ חזרתי על עצמי.
״גברתי הצעירה, את הולכת ואין שום ויכוחים.״ היא התקדמה אליי.
״אבל אני לא רוצה ללמוד שם! אני מסתדרת טוב מאוד בבית הספר שאני לומדות בו עכשיו.״ קמתי על רגליי בעצבים.
״ליסוש, אמך צודקת, למה שלא תלכי ללמוד בבית ספר כזה נהדר? כל מי שמסיים לימודים שם בסוף הופך להיות מנהל במקומות שבחיים לא היית חושבת עליהם אפילו.״ אבי היה פחות נוקשה מאימי אבל אפילו דבריו לא שינו את דעתי.
אני בחיים לא אלך לבית ספר שיש בו תלמידים כל כך נוראים, איך אפשר להתעלל ככה בבן אדם? איפה הלב שלהם? זה כל כך תסכל אותי באותו הזמן וקוויתי בחיים לא לפגוש אנשים כאלה בדרכי. אז ללכת ללמוד בחברתם עכשיו? ממש לא! אני לא מוכנה!
״אני מבינה שאתם מתרגשים כל כך מהמצב הזה, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי להירשם לשם!״ אמרתי והתקדמתי לעבר חדרי.
״תעצרי שם! עוד לא סיימנו לדבר!״ אימי פקדה עלי וכך עשיתי. טוב זאת אמא שלי אני חייבת להקשיב לדבריה לפחות, אבל לעשות כדבריה בדרך הזאת? ממש לא.
״מה?״ הסתובבתי לעברה.
״את...״ לפני שהיא הספיקה לדבר נשמעו דפיקות בדלת.
״אני אלך לפתוח!״ אחי הקטן, רן רץ לדלת.
הוא פתח אותו ולאחר מכן טרק בחוזקה.
״מה קרה? מי זה היה?״ שאלתי מבולבלת.
״אני לא יודע אבל בגדיו היו מאוד יוקרתיים וזה היה מפחיד.״ הוא לחש לנו.
״מה? תפתח לו!״ אימי פקדה עליו וכך הוא עשה.
רן פתח את דלת הכניסה, ואדם בגיל ה - 30 לחייו נכנס אלינו. בגדיו באמת היו יקרים למדי, חליפתו הייתה שחורה ועניבתו האפורה הייתה הדוקה כל כך לצווארו עד לרגע שחשבתי, 'איך הוא לא נחנק ממנה?'
״שלום לכם רבותיי, סליחה על ההפרעה, אוכל לפנות קצת מזמנכם?״ הוא קד קידה קטנה עם ראשו וחיכה לתשובה.
כולנו שתקנו כי היינו המומים מהסיטואציה, אבל לאחר מכן אימי שברה את השתיקה.
״בטח אדוני, תיכנס.״ ראיתי בעינייה את ההתרגשות הרבה.
הם ישבו בשולחן הקטן מעץ שהיה באמצע הסלון והוריי הביטו אחד על השני לרגע וחיכו לדבריו.
״אשמח שגם הוונדר גירל הזאת תצטרף עלינו.״ הוא חייך לעברי.
התיישבתי לצידם של הוריי בלי לחשוב והסתקרנתי גם אני ממה שהוא הולך להגיד.
״אוקיי, עכשיו יותר טוב, אנא בבקשה ממך תגידי מה שמך.״ הוא הביט בי.
״אני?״ אמרתי מבולבלת, הרמתי את אחד מידי והצבעתי על עצמי כדי להיות בטוחה.
הוא הינהן.
״ליסה...״ עניתי לבסוף.
״קודם כל, נעים מאוד להכיר אותך ליסה.״ הוא קד לעברי עם ראשו, ואני עשיתי את אותו הדבר לעברו למרות שהייתי עדיין מבולבלת.
״אני נשלחתי במיוחד מהמנהלת סמדר אביגור, כמו שאתם יודעים כל בית הספר שינוואה שייך לה. היא ביקשה ממני לבוא אלייך כדי לומר לך שאת התקבלת לבית הספר הזה, וכמובן הבאתי לך את מדי שינוואה.״ הוא אמר לבסוף והוציא מאחוריו את מדי בית הספר היוקרתי.
צבעה של החולצה היה כחול כהה מאוד, והחצאית שהוא הוציא יחד איתה היה אפור בהיר.
אימי שלפה מהר את זרועותיה ולקחה מידו את מדי בית הספר.
״וואו, המדים האלה כל כך יפים!!״ היא התרגשה ובחנה כל טפר ממנו.
״תודה רבה על נדיבותכם כלפי, אך אני אצטרך לסרב להצעה.״ אמרתי וקדתי קידה שוב מכבוד.
״אני בטוח שאת תאהבי את בית הספר הזה, חבל שככה את תפספסי הזדמנות פז כזאת.״ הוא ניסה לשכנע אותי בכל זאת.
״אני...״ באתי להמשיך אבל אימי קטעה את דבריי.
״ליסה הידעת שיש שם בריכת שחייה? תמיד רצית להתנסות בספורט כזה בבית הספר ולא ללכת כל הזמן לבריכת השחייה הציבורית הישנה.״
לרגע מילותיה של אימי כמעט שכנעו אותי, אני באמת אוהבת לעסוק בזה זה הדבר היחיד שאני הכי טובה בו ואפילו להגיע איתו לקריירה גדולה כמו השחיינים התחרותיים. על מנת להגשים את החלום הזה, הלכתי כל יום כמעט לבריכת השחייה הציבורית של האזור שלנו, תמיד כשאני מרגישה עצבנית, מדוכדכת, נרגשת, עצובה, או מבולבלת הייתי ישר כבר מגיעה למקום ההוא כדי לשפר את הרגשתי. זה הדבר שהכי הרגיע אותי מכל דבר אחר...בגלל זה אני אוהבת לשחות.
״לא...אני מצטערת, אני עדיין רוצה להישאר בבית הספר שבו אני לומדת. נוח לי שם ואני לא רוצה ששום דבר ישנה זאת.״ הבטתי לרגע באימי ואז בו.
״אוקיי, אם תשני את דעתך גברתי נשמח לראותך.״ הוא קם על רגליו, ומבטו היה מאוכזב.
״לא, לא, אל תקשיב לה! היא תבוא, אני מבטיחה לך! מחר אני אוודא שרגליה ינחתו שם! בשנייה אני אשכנע אותה, אל תדאג.״ אימי קמה אחריו.
״אוקיי, תודה גברתי.״ הוא חייך מעט, הביט בי לרגע וסגר אחריו את הדלת.
״את הולכת לבית הספר הזה וזה לא מעניין אותי!״ אימי הסתכלה עליי לאחר שהוא יצא מהדלת.
״אמא, את לא יכולה לקבוע בשבילי איפה אני רוצה ללמוד.״ צעקתי עליה בכעס רב.
״אני אמך! אני אקבע לך את מה שלדעתי יעשה לך טוב!״ היא צעקה עליי באותו הטון.
״גדי, תגיד לביתך שהיא הולכת וזה סופי!״ היא פנתה אל אבי.
״אולי בכל זאת תנסי להקשיב לאמך? אני כבר לא יכול לשמוע את הקול שלה.״ הוא לחש לעברי בסוף המשפט.
צחקקתי מעט כי הוא צדק, הקול של אימי באמת כאב ראש אחד גדול כשמתווכחים איתה.
פעם הלכתי איתה לסופר כדי לקנות מצרכים, אבל מישהי עקפה אותנו בתור בטעות.
אימי כל כך התעצבנה ולא הפסיקה להתווכח איתה.
לבסוף האישה ברחה ממנה בגלל קולה המפחיד והמחריש אוזניים.
״שמעתי את זה!״ היא פנתה אליו בזעם.
״אמא, בבקשה, אני באמת לא רוצה ללכת.״ התחננתי מייאוש רב.
היא לקחה את המטאטא שהונח בצד לאחר דבריי והתחילה לרדוף אחרי איתו.
״בואי הנה!!״
״דיי,תפסיקי להגזים!! ממה את מתעצבנת? מבית ספר מטופש.״
התרחקתי ממנה ככל שהתקרבה יותר לעברי.
״מה אמרת?? מטופש??״ כנראה שעצבנתי אותה יותר ממקודם כי כבר פניה הפכו לאדומות.
״כן, הוא מטופש! אני לא הולכת! וזה סופי!״ רצתי מהר לעבר חדרי וטרקתי אחרי את הדלת.
נעלתי לאחר מכן, כך שלא תוכל לפתוח ולרדוף אחרי שוב.
אבל יכולתי לשמוע את צעקותיה מאחורי הדלת.
לא משנה איפה אני אהיה, גם אם אעמוד מאחורי דלת בלי היכולת לשמוע דבר מאחוריו אני בטוחה שקולה יוכל לעשות זאת.