בנים על פני פרחים 🌺

פרק 5

אנאל ואני הגענו לכיתה והתיישבו ביחד.
לא דיברתי, הפיוז שלי עדיין לא נעלם, הייתי חייבת להקל את כל מה שהיה.
איך אפשר להתנהג ככה! אם זה החינוך של אימו אז בטוח שגם היא כזאת! למה העשירים חייבים להיות כאלה נוראיים כלפי אחרים?
״ליסה...״ שמעתי את קולה העדין של אנאל.
״מממ...״ התנתקתי מהמחשבות שלי.
״את לא היית חייבת לעשות את זה...״ ראיתי בעיניה דאגה לא מוסברת.
״ממה את דואגת כל כך, זה הגיע לו! מה חשבת? שאני אשב בחיבוק ידיים?״ הבטתי בה.
״לא לזה התכוונתי...פשוט אחרי מה שעשית אל תצפי שזה יעבור בשתיקה כמו שאת חושבת...״ קולה היה צרוד.
״מה יכול לקרות? אולי יזמינו אותי למנהלת, אבל לא יותר מזה. תסירי את מחשבותייך המודאגות.״ ליטפתי את כתפה כדי להרגיע אותה.
״זה לא מה שיקרה...אני בטוחה בזה!״ היא גמגמה.
לא הבנתי ממה היא כל כך מפחדת.
כולה ארבעה בנים מפונקים, מה הם עוד יכולים לעשות לבחורה כמוני שהראתה להם שאיתה לא מתעסקים ובמיוחד לא עם חברתי.

הלימודים הסתיימו, ואני מיהרתי הביתה.
לא היה לי עבודה היום כי העובדים שהיו חסרים בפעם הקודמת הגיעו, לכן לא היו צריכים אותי כרגע.
זה יצא טוב עבורי כי הייתי חייבת לנוח קצת ולהירגע מכל מה שקרה.
״ליסה!! את יכולה לבוא לשניה?״ אימי קראה מהסלון הקטן.
״מה?״ פיהקתי והתקדמתי אליה.
״תראי מה עשיתי עבורך...״ היא הרימה בידיה קערה כחולה ובתוכו היו חתוכים מלפפונים קטנים.
״מה זה?״ הרמתי את אחד מגבותיי.
״מה זאת אומרת מה זה? את לא רואה?״ היא ניערה את הקערה מעט.
״לא משנה, תשכבי ותשימי את ראשך על ברכיי!״ היא נאנחה וטפחה על רגליה המשולבות.
״אוקיי...״ התקדמתי אליה והנחתי את ראשי על ברכייה.
״אז אני מתחילה...״ היא מלמלה, ועצמתי את עיניי.
היא לקחה מהקערה חתיכה של מלפפון, הניחה אותה מעל עיניי וכך היא המשיכה להניח על כל פרצופי, זה היה קריר מאוד אבל טיפה נעים.
״מאיפה כל הפינוק הזה בה פתאום?״ חייכתי אליה וכמעט אחד מהמלפפונים נפל בגלל פעולותי.
״אל תחייכי, את הורסת את זה.״ היא הניחה עוד פעם את המלפפון שנפל על פניי.
״את חושבת שאני רוצה לפנק אותך סתם ככה? תשכחי מזה מותק, אני עושה זאת רק כדי שעורך יהיה חלק ויפה, כך הוא ימשוך בנים לעברך.״
״מה?? רק בגלל זה קראת לי לפה?״ הרמתי את קולי, אבל עדיין נשארתי באותו המצב.
״כן, זה מובן מאליו...את רואה, את לא חכמה, לא יפה ומשפחתך ענייה. לפחות תעשי משהו עם עצמך, אולי יהיה פוטנציאל עם החתן.״
הרמתי את אחד מזרועותיי והתחלתי לאכול את המלפפונים שהיו בפרצופי המאוכזב מדבריה.
״מה את חושבת שאת עושה???״ היא צעקה עליי.
הקמתי את ראשי ממנה והסתובבתי אליה.
״את באמת חושבת שאני אתן לך לעשות לי את זה אחרי מה שאמרת לי?״
״תחזרי הנה מיד!״ פקדה עליי.
״את לא מבינה שנמאס לי...כבר אין לי כוח לבית הספר הזה, כבר אין לי כוח ל - F4 האלו!! במיוחד אין לי כוח לנדנודים שלך עד כמה אני צריכה להיראות כמו דוגמנית רק בשביל לזכות במישהו מתנשא ועשיר! כבר נמאס לי מכל זה, אני מרגישה שאני רק סובלת!!!״
הרגשתי הקלה אחרי צעקותי, שפכתי את כל מה שהרגשתי בליבי.
אימי לא ענתה, היא רק הייתה בשוק ממילותיי, אף פעם לא הייתי כזאת...זה לא התאים לי באופי העדין והמתחשב שלי.
פה הבנתי שבית הספר הזה שינה אותי לרעה.
חיכיתי שאימי תגיב לדברי, שתגיד את כמה שאני צודקת, תחבק אותי ותראה שבית הספר הזה באמת לא מתאים לי, אך זה לא היה המצב שציפיתי.
״את הרגע אמרת ש - F4 לומדים איתך בבית הספר!!!״
״זה...הדבר היחיד שאת חושבת כרגע?״ נאנחתי, נפלתי על הרצפה הקרה, רק חושבת מתי אני אצא מהסיוט הנורא הזה.
״תעני לי!! F4 באמת נמצאים לידך?!?!״
היא התקרבה אלי וניערה אותי על הרצפה.
חיכתה שאספר לה את כל מה שהיא פספסה מהסיפור היפיפה הזה שהוא בעצם הסיוט שלי!!
״כן, הם לומדים יחד איתי באותו בית הספר, אבל יש להם כיתה פרטית ששייכת רק לארבעתם...שם הם לומדים...ככה הבנתי מחברה שלי. בכל זאת זה לא משנה, מבחינתי הם אוויר!״ הסברתי לה את מה שהיא רצתה לדעת כל כך, אבל זה לא ישנה דבר כי אני לא מתכוונת לעשות שום דבר שיעלה על ראשה של אימי.
״ילדתי, את כל כך ברת מזל!! אני הולכת לספר את זה לגדי!״ היא פינטזה לשניה ורצה מהר לחדרו של אבי.
״ליסה!!!״ אחי רן רץ לעברי, כנראה הוא שמע את הכל מאימי כשרצה אל אבי.
״מממ...״
״זה באמת נכון? F4 לומדים איתך?״ הוא ירד על ברכיו לידי.
״כמו ששמעת מאמא...״ נאנחתי, ולקחתי את השלט של הטלווזיה. הדלקתי לאיזה ערוץ מעניין שיסיח את דעתי.
״את יודעת מי הם בכלל שאת ככה מגיבה?״
״כן...״ מלמלתי, ניסיתי להתרכז בערוץ המעניין שהיה בעצם החדשות, ושם הסבירו על איזה פריצת בנק שהייתה רחוקה מהעיר שלנו.
״וואו, את באמת ברת מזל...הלוואי ואחד מהם היה מורה הפרטי שלי...״ הוא נאנח והביט בטלווזיה גם כן.
״מורה פרטי?״ לא הבנתי על מה הוא מדבר.
״כן, מורה פרטי, הידעת שהם יודעים לפחות 5 שפות?״
״מהה?!?! 5 שפות??״ הייתי בשוק והפנתי את מבטי מהטלוויזיה לרן.
״כן, חשבתי שאת יודעת מזה, מממ...בגלל שהם היורשים של חברות כל כך גדולות זה יהיה מובן מאליו שהם ילמדו את זה, את לא חושבת?״
״טוב...יש בזה משהו הגיוני...״ מלמלתי, אבל עדיין טעיתי, איך בן אדם יכול לדעת כל כך הרבה שפות? מתי היה להם זמן ללמוד כל כך הרבה? בקושי אני יודעת שתי שפות, גם לא אנגלית שזאת שפה בנלאומית...

יום למחרת בבית הספר, נכנסתי לכיתה, וראיתי את אנאל יושבת לה וקוראת ספר.
״היי, מה קורה?״ חייכתי והנחתי את התיק בכיסא.
״בסדר...״ היא מלמלה בשקט, בקושי יכולתי לשמוע אותה.
״קרה משהו?״
היא לא ענתה, ורק הביטה מסביב וחזרה אל הספר שלה ישר לאחר מכן.
החלטתי לעזוב אותה, כנראה היא רצתה להיות קצת לבדה...למרות שמילותיי עמדו בפי כדי לשאול אותה מה העניין, אבל שתקתי.
יצאתי מהכיתה, הלכתי ללוקר האדום שלי כדי להוציא ספר לשיעור הבא, פתחתי אותו וראיתי מול עיניי כרטיס אדום.
״F4..." מלמלתי את הכתוב על הכרטיס, וראיתי סימן של גולגולת שחורה מעליה.
״היא קיבלה את הכרטיס!!!״ ילד אחד מאחורי צעק לעבר כל הילדים שהיו במסדרון.
סובבתי את ראשי כדי לראות על מה כל המהומה, כולה כרטיס מחורבן.
״זה מטופש.״ מלמלתי, ושלפתי את הכרטיס מהארונית.
זרקתי אותו על הרצפה, ודרכתי עליו כמה פעמיים עם נעליי השחורות.
הגעתי לכיתה מהר לפני שהשיעור יתחיל, אבל לא ראיתי את שולחני וגם הספר הלבן שלי נעלם אחריו.
לפתע קלטתי אותו זרוק על הרצפה של הכיתה, באתי להתכופף ולהרים אותו, אבל הוא התרחק ממני...ניסיתי לתפוס אותו פעם אחר פעם, אך הוא התרחק ממני ואפילו יותר.
חזרתי על פעולותיי כמה פעמים עד שלבסוף תפסתי אותו כשהייתי כבר מחוץ לבית הספר.
הרמתי אותו, ושמתי לב שקישקשו עליו עם טושים צבעוניים.
כמה קללות נרשמו שם, כמו תשרפי, תעופי מפה כבר, לא רוצים לראות אותך וכו'...
מבטי ירד מהספר, והופנה על השולחן הלבן שלי שהונח בחוץ.
כמו כן, גם עליו היו כמה קישקושים רבים ועוד קללות נוספות...
ליבי צנח לרצפה באותו הרגע, הבנתי שהפכתי לקורבן של חרם בדיוק כמו הילד המסכן שרצה בסוף להתאבד.
אבל יותר מהכל, זה הכעיס אותי שמאחורי כל זה F4 עמדו, החלטתי להתאפק, לא רציתי להראות שום חולשה אליהם, הם מנסים להפיל אותי...אני לא אתן להם את התענוג! שינסו מצידי אלף פעם להוריד אותי! אני לא אתן זאת!!
הרגשתי משהו שנזרק לראשי, זה הרגיש כמו ג׳לי קר כזה והוא טפטף על פני...זאת הייתה ביצה, ושוב הרגשתי את אותו ההרגשה, אך הפעם ראיתי ילדים מתקבצים סביבי וצוחקים.
״זה מגיע לך!!״ ילדה צעקה מין המעגל שנוצר סביבי.
״תמותי!״ שמעתי הפעם קול של גבר מהצד השני של המעגל הגדול.
הם המשיכו לזרוק עלי ביצים מכל עבר, ואני עמדתי שם קפואה במקומי...באיזה מצב אני נמצאת עכשיו בגללם?? מה אני אמורה לעשות עכשיו??
קמח לבן נפל מלמעלה ונחת עלי. הוא נדבק בגופי עם כל הביצים שלכלכו את בגדי ופניי.
״תמשיכו לזרוק!!״ צעקתי, לא רציתי להראות להם שאני חלשה, כבשתי את דמעותיי שרצו לצאת החוצה, החזקתי את עצמי עד שלאט לאט כל המעגל התפזר ונעלם.
נשארתי לבדי, מלוכלכת מקמח, ומביצים, רק השולחן הקטן שלי והספר נשארו לצידי.
נזכרתי באבי, שכל כך התרגש לגהץ את המדים האלה, שעות שהוא היה חוזר על אותו פעולה, רק כדי להרגיש עד כמה זה מדהים לגעת במדים יקרים כאלה.
עכשיו...עכשיו הם הרוסים לגמרי, זה כל כך צבט לי בלב, מה אני אגיד לו עכשיו? איך אני אחזיר את מדי נקיים הביתה כמו שהם היו?