בנים על פני פרחים 🌺

פרק 26

אור הבוקר העיר את החדר וגם את גופי החלש, הזדקפתי במיטה כשעיניי עדיין היו עצומות בגלל האור המסנוור.
הרגשתי כאבים נוראים בכל גופי, ״זה כל כך כואב.״ פקחתי את עיניי באיטיות ולקחתי אנחה אחת גדולה לפני שאני מתפקחת לגמרי.
ראשי הסתובב מבהלה וראיתי לפחות הרבעה משרתות העומדות להם בשרוה יפה כשכל אחת מחזיקה משהו מסויים.
בחנתי אם עיניי את כולן וראיתי שהמשרתת הראשונה החזיקה חולצה של מדי בית הספר שלי.
המשרתת השניה החזיקה חצאית, השלישית תיק חדש והרביעית זוג נעליים חדשות לגמרי.
זינקתי טיפה אחורה מבוהלת, מה קורה פה בשעה כזאת מוקדמת...?
״המדים שלך, הנעליים שלך ושאר הדברים, הכינו אותם בשבילך אתמול בלילה.״ שמעתי קול מוכר וראיתי את העוזר האישי של ליעם צץ משום מקום.
״זה פשוט ש...״ הוסיף בהיסוס.
״ש...״ עניתי בחשש, הרגשתי אי נוחות שכולם ככה נכנסו אל החדר בזמן שישנתי.
האם הם עושים את זה כל הזמן? איך זה לא מפריע לליעם אם כן?
״יש רק דבר אחד שאנחנו צריכים להתנצל עליו.״ חייך אלי חיוך קטן.
ירדתי במדרגות אחריהם כשעדיין נשארתי אם פיג׳מה מעליי, לא הבנתי למה הם מתכוונים עד שהגענו לסלון שהיה מפוצץ בדוגמאות של אופניים חדשות לגמרי.
הם ביקשו ממני לנסות כל אחד מהם ולראות מה אני הכי אוהבת, בהתחלה סירבתי...אך הם התעקשו.
לבסוף וויתרתי והתחלתי לבחון את כל האופניים שהיו בסלון, אבל אף אחד מהם לצערי לא היה דומה לאופניים שהיו לי.
״זה קצת שונה משלי...״ בחנתי את האופניים בהם רכבתי שוב ושוב.
האופניים שלי היו כל כך נוחות...ונשארו לצידי מאז הילדות הארוכה שלי. קשה לי לחשוב שבאמת הצטרך להחליף אותם...
העוזר של ליעם לא וויתר והמשיך להביא עוד אופניים חדשות מה לא נודע, כולם היו כל כך יפים ונהדרים.
אבל...אם כל היופי שבדבר האופניים שלי לא הזכירו אף אחד מהם.
בסופו של דבר הצלחתי להידלק על אופניים מסויימות, אך כשהסתכלתי על תג המחיר נבהלתי מאוד.
איך אופניים רגילות יכולות לעלות 18.000.000 מיליון שקל?!
״מממ...האופניים שלי לא היו כאלה יקרים!״ התרחקתי מהאופניים בפחד.
״האופניים שלי היו מאוד, מאוד, מאוד, ממוצעים...״ השפלתי את ראשי.
״אני מצטער מאוד גברתי, האדון הצעיר נתן פקודות לקנות לגברת דברים שמאוד דומים למה שהיה לה...אבל את האופניים האלה, זה ביליתי אפשרי למצוא את אותם האופניים בדיוק...ניסינו לחפש בכל מקום.״
הרגשתי צער על כך שבאמת לא אוכל למצוא סוג אופניים כמו שהיו לי, כל כך אהבתי אותם.
״את לא יכולה אולי לנסות לקבל אחד מאלה במקום?״ שאל בחיוך עדין.
״אבל...עדיין...המחיר הזה.״ הסתטי את מבטי אל העוזר בתהדמה, אך הוא רק המשיך לחייך אלי כרגיל.
״שיהיה...״ גרדתי בראשי ופתאום הבטן שלי התחילה לקרקר מרעב.
״בדיוק בזמן הנכון, בואי לאכול.״ התקדם בחיפזון וכך אני בעיקבותיו חוששת.
הגענו לשולחן גדול ומפואר להפליא, השיבו אותי בראש השולחן ובה הונחו כל כך הרבה מאכלים טעים...כמעט והזלתי ריר.
״השף הכין את זה במיוחד בשבילך.״ בחנתי את כל המנות הנהדרות.
״בשר שעשו אותו על האש.״ הצביע על אחד ממנות הצד.
״אושפלואו וקבב.״ המשיך להסביר על כל מנה.
״אושפלואו...קבב...״ מלמלתי בשאלה.
״אושפלואו קבב.״ חזר אחרי כדי לוודאות ששמעתי נכון.
ליכסנתי מבט הצידה, הייתי מבולבלת כל כך...לא שמעתי על השמות האלה אף פעם.
אבל אי אפשר לשקר שזה לא נראה טעים מאוד! במיוחד הריח....
״אבל, למה לא ראיתי את ליעם?״ שיניתי נושא והבטתי בעוזר בשאלה.
זה מוזר כי בדרך כלל הוא מסתובב כמו קרציה מסביב, האם קרה לו משהו?
״האדון הצעיר יצא מוקדם בבוקר.״ השיב לי בחיוך.
״לאן הוא הלך?״ שאלתי בסקרנות.
״את כבר בטח תגלי לבד.״ השיב ועזב מיד לאחר מכן.
לא הרגשתי כל כך רעבה, למרות כל הפאר המדהים הזה.
אז דחפתי לעצמי סתם עוגיה קטנה ומיד יצאתי אל בית הספר במהרה.
למרות מה שקרה אסור לי להבריז ולוותר, אני המשיך ללמוד כרגיל כאילו לא קרה כלום.
הגעתי אל בית הספר וכל התלמידים עברו לידי כאילו כלום לא קרה, כך ששמחתי מאוד...לא רציתי שום תצומת לב מיותרת.
״בואי.״ שמעתי את ליעם מאחורי לפתע, הרגשתי אותו מחזיק בזרועי ומשך אותי מיד למכונית שחורה גדולה.
״אבל רגע, מה אם הלימודים.״ הרמתי את קולי בעצבים.
מאיפה הוא צץ לי פתאום?! למה תמיד אני חייבת להסתבך בגללו...?
התיישבתי מקדימה וראיתי מאחורי את מייקל וטום מחייכים בחביבות, מה יש לכולם היום?
״אנחנו רוצים להראות לך משהו...״ הסביר מייקל והשפיל את ראשו בחשש.
הינהנתי מבולבלת ושתקתי, ליעם נהג כל הדרך.
הבטתי בחלון הכהה, הרגשתי את המכונית עוצרת בעודי קולטת את השכונה המוכרת של אנאל.
״מה אנחנו עושים כאן?״ התחלתי להילחץ.
אבל אף אחד לא ענה ורק התקדמנו אל הבית שלה, ליבי דפק בפחד...למה להם לקחת אותי לכאן? האם קרה משהו לאנאל?!
עמדנו ליד הדלת ובחנתי את כל הבנים בבילבול, ״מה קרה?!״ הייתי חסרת סבלנות כל כך.
״מי שצילם ופירסם את התמונות האלה נמצא בפנים.״ מייקל הסביר לבסוף.
מה? הם מתכוונים לאנאל? לא, הם בטח צוחקים עלי...למה שחברתי הטובה תעשה זאת?! זאת אומרת היא לא...אין שום סיכוי!!
״תראי בעצמך.״ טום הביט על הדלת הסגורה לרגע ואז עליי.
רציתי לצלצל בדלת, אבל לא יכולתי...אני הייתי פשוט המומה מדי.
החברה הכי טובה שלי מבית הספר בגדה בי, האם זה הגיוני?
ליעם החליט לצלצל במקומי, דמות שכל כך לא רציתי לראות כרגע פתחה את הדלת ועמדה מולי מופתעת.
״ליסה?״ שאלה ובחנה את כולם אם עינייה הפקוחות לרווחה.
״למה אתם כאן? תיכנסו.״ נכנסה חזרה אל הבית והתחילה לסדר את הספרים שהיו מבולגנים בשולחן הסלון.
״הבית שלי קצת מבולגן כרגע, אני מקווה שלא יפריע לכם.״ חייכה בחביבות רבה.
נכנסו פנימה באיטיות, רציתי לשאול אותה אם זה נכון...אבל הייתי די המומה מדי מכדי לדבר.
״שבו, בבקשה.״ הצביע על הספה הגדולה.
אך המשכנו לעמוד בשתיקה, ״נראה כאילו מישהי עדיין משחקת אותה תמימה.״ מייקל התחיל לדבר.
רציתי להשתיק אותו, אבל הרגשתי שעדיף שפשוט אשתוק.
אנאל הפסיקה לסדר את השולחן והרימה באיטיות ובזהירות את ראשה כלפי מעלה.
״למה אתה מתכוון?״ שאלה בחיפזון.
״אני חושבת שיש בידך טעות.״ פניתי אל מייקל מיד לבסוף.
״לא יכול להיות שאנאל היא זאת שסידרה אותי.״ הסטתי את מבטי אל אנאל בציפיה לחיוביות ממנה.
אך היא רק השפילה את ראשה, ״אנאל, את היית החברה הכי טובה של ליסה בבית הספר...בכל מקרה, חקרנו על העניין. אותו אחד שצילם את ליסה בחדר במלון היה לא מאשר את. תודי בזה! למה עשית זאת??״ טום התפרץ בתוקפניות.
״את באמת עשית זאת...?״ דמעות כמעט עלו לעיניי.
אנאל ניסתה לדבר, אך סתמה את פיה בחשש מיד...הרגשתי רע ככה פתאום לצוץ לה משום מקום.
אבל אם זאת באמת היא...
״אולי אתן צריכות לקחת את זה לבית המשפט.״ עיניו של מייקל חדרו לעינייה של אנאל.
״טוב, אצלצל לעורך דין שלי.״ הוסיף כשהבין ששום דבר אינו זז.
״לא!״ אנאל לפתע הרימה את קולה.
כולנו הבטנו מחכים למענה ממנה, אבל עדיין התקעשתי להאמין שזאת היא.
״בסדר. אודה בזה.״ הלסת שלה התקשתה בזעם.
״צילמתי ופרסמתי את התמונות באיטרנט.״ הודתה בפשע שביצע.
התקדמתי במהירות אליה ועיניי ננעצו בעיניה, ״אז את סידרת אותי אם אותו האחד שהיה איתי בחדר?״ 
״כן.״
״למה?!״ הרמתי את קולי נסערת.
היא לא ענתה ורק השפילה את ראשה שוב, ״אני לא מבינה. אנחנו לא חברות טובות?״ שאלתי מבולבלת כל כך.
״חברות טובות? מצטערת, אבל זה נטל גדול מדי עבורי.״ צחקקה לעצמה בהתחלה, אך חזרה להשתנות לאחר מכן.
״למה את מתכוונת?״
״איזה "חברות טובות?" את פשוט לוקחת את הכל אלייך!! אני אהבתי אותו...אהבתי את ליעם מאז הילדות. הוא לא רצה בי אף פעם.״ הביטה בליעם בבוז ואז בי.
״חשבתי שאני מכוערת, אז כן...עשיתי ניתוחים פלסטיים בשביל להיראות יפה בשבילו! אבל גם אז הוא לא רצה בי. ואת הגעת שינית הכל, לקחת אותו בכל כך קלות! מה שונה בה שאין בי?!״ כיוונה את מילותיה הפעם אל ליעם.
הייתי בהלם, אף פעם לא ידעתי על רגשותיה של אנאל...הם הכירו מאז הילדות ועד עכשיו.
היא אהבה אותו, אבל הוא אינו אחזיר לה אהבה כלל...
״זה למה את שונה מליסה, ליסה אף פעם לא הייתה מתנהגת כך.״ השיב לה ליעם בחוסר סבלנות.
״שילמתי כל כך הרבה כסף בשביל להגיע לרמה שלך, אבל זה כלל לא מזיז לך.״ דמעות התחילו לרדת לאנאל.
״למה לא סיפרת לי איך את מרגישה? למה היית צריכה להגיע כל כך רחוק?!״ החזקתי את הדמעות שלי.
״כי יש לי גאווה, בסדר? זה אינו נטון לדיון!״ הרימה את קולה שוב.
״בגלל שאת מקנא בליסה.״ ליעם נכנס שוב לשיחה.
״כן, אני מודה בכך!״
״יום אחד בלילה הבנתי משהו...לא משנה כמה אנסה, או כמה מאמץ אשקיע כדי לרצות אחרים, זה לא משנה. אני צריכה ללמוד ממך.״ הביטה בי מלאת רצון.
״צריך זוג עיניים שנראות תמימות, לעמיד פני נחמדה.״ הוסיפה. הסטתי את ראשי הצידה, המילים שלה באמת כל כך כאבו לי.
איך היא יכולה לחשוב ככה עליי?!
״לשחק קשה להשגה עם גברים. אחרי שפוגעים במישהו, לנפנף את זה באמירה שזה לא היה מכוון.״ המשיכה לדבר בתסכול.
״אפילו אם זה היה נכון, לא היית צריכה לעשות את מה שעשית כדי להשמיץ אותי ולפגוע בי!״ נזפתי בה מיד.
״גרמת לאנשים לפנות נגדי.״ המשכתי להחזיק את הדמעות בעיניי.
״זה מפניי שרציתי שתדעי, איך ההרגשה להיות שנואה. זה מה שאני נאלצתי לספוג.״
פה היא באמת גרמה לי להיות מתוסכלת, היא כל כך רצתה לראות אותי שנואה?! היא לא ראתה מספיק את מה שבית הספר כולו עשה לי??  את כל התלמידים שכל הזמן התנפלו עליי.
היא חושבת שרק לה לא היה אי שקט? אני חיה אם זה כל יום!!
״אנאל, אני כל כך מאוכזבת ממך.״ דמעה אחת נפלה ללחיי בלי אישורי.
״אני לא מאמינה שזה מה שחשבת עליי! אם את לא מרוצה ממני, פשוט היית אומרת לי! למה בחרת לדקור אותי בגב??״  תפסתי את שיערי בידיי.
״לא מגיע לך להיות חברה שלי.״ הורדתי את ידיי אם אנחה רחבה.
״מה שתגידי.״ השיבה בקרירות מוחלטת.
״הנקודה היא, שאני לא צריכה חברה כמוך גם כן...כבר לא אכפת לי.״ אמרה באדישות.
״אני עצובה, כל כך שהייתי רוצה להרביץ לך ולגעור בך.״ נשמתי נשימה עמוקה.
אנאל לא ענתה ורק השפילה את מבטה אם חיוך קטן ומגעיל.
״אבל אין לי מה להגיד לך.״ הסתובבתי ויצאתי מהדלת מיד.

חזרתי לבית הספר בלי מצב רוח, הלימודים נמשכו כרגיל וזמן הפסקת הצהריים הגיע, ירדתי אל חדר האוכל בעודי שומעת מלא לחשושים של ילדים.
״מותק.״ מישהי קרא לי, קלטתי את לינדה מושכת בזרועי ומצביע קדימה לעבר משהו לא מובן.
״תסתכלי על זה.״ ביקשה בתמימות ומשכה אותי כל הדרך עד למסך גדול ורחב.
במסך הגדול ראו שתיי תמונות של אנאל מאז שהייתה קטנה לבין עכשיו שהיא גדולה, לא אשקר שראיתי את ההבדלים של השניים.
אבל זה כלל לא היה לי אכפת, איך זה הגיע לבית הספר עכשיו?!
״מותק! איך הבחורה הזאת אנאל יכלה לעשות לך את זה?״ ג׳ורג׳יה הופיעה מאחורי בחביבות.
״אפילו לתקיעת סכין בגב יש גבולות!״ לינדה הביטה במסך במבט זועם.
לא עניתי ורק המשכתי להסתכל על הסמך הגדול, במלא כל החירטוטים שלהן אינם מעניינים אותי.
״מי אשם בכל מה שאת עברת, בכל הכאב שעברת?״ לינדה וג׳ורג׳יה התחילו ללטף את שיערי כאילו אני ילדה קטנה.
״זה מפחיד, אכזרי, זה כל כך אכזרי! הם אומרים שאם ניתוח פלסטי כזה...אחרי שאת עושה את זה פעם אחת, בגלל שזה כל כך עצוב...זה ביליתי אפשרי לעבור את זה בפעם השנייה.״ סטלה הגיע משום מקום והתחילה לדבר.
״אם כולנו נסכן את החיים שלנו ככה בשביל ניתוח פלסטי...מי לא יהיה כמוה?״ לינדה שאלה את סטלה בחיוך.
״נכון, האם אלא פנים של בן אדם?״ צחקקה ג׳ורג׳ה והצביע על המסך.
״אם הייתי נראית ככה, לא הייתי מנסה להתאבד בעבר.״ המשיכה להוסיף.
כולם התחילו לצחוק כאילו זאת בדיחת השנה ואני רק שתקתי כתגובה.
שחררתי מאחיזתה של לינדה והסתובבתי אל כל התלמידים הצוחקים מהסטנדפ הלא מצחיק.
״העיניים שלך.״ פניתי ללינדה, כשהחזיקה מיד באזור העיניים.
״האף שלך.״ פניתי מיד לאחר מכן לסטלה, שגם היא נגע באפה הקטן.
״עצמות הלחיים שלך.״ לבסוף עברתי אל ג׳יורג׳יה, שעשתה פוזה נרגזת.
״שילמתם כסף על כל זה נכון?״ שאלתי והן השפילו את ראשם ממבוכה.
״אם יש משהו שאתם רוצים אתם לא קונים את זה אם הכסף שלכם? האם אותו הדבר לא יכול להיעשות גם למען יופי? הרמתי גבה, הרגשתי צורך לענות להן.
אני שונאת אנשים שצוחקים על אחרים שבעצם הם בעצמם עושים זאת, זה מה שמצחיק!
״היי! האם לא כולכם עברתם ניתוח פלסטי?״ פניתי הפעם לכל התלמידים ההמומים.
״אז למה אתם עדיין נטפלים לאנאל? אם זה בסדר לאנשים שכבר יפים לרצות להיות יותר יפים, למה זה לא בסדר לאנשים מכוערים לרצות לעשות זאת?״ נשמתי עמוק לרגע ואז המשכתי.
״היא לא רק עשתה את זה בגלל סיבה, היא שילמה מחיר מאוד כואב על זה...אז מה לגבי זה? אז מה? האם מישהו יכול להגיד שאנאל לא מגיע לה גם לעשות זאת? אם אתם יכולים, תצעדו קדימה! תתקדמו קדימה ותנו לי לראות!!״ אף אחד לא ענה ורק הלכו צעד אחורה מהפחד.
הם יודעים שאני צודקת, נכון...אני פגוע מאנאל.
אבל אני לא יכולה לעמוד בצד כשצוחקים על מישהו, במיוחד שהוא היה חבר טוב שלי פעם.
כן, אני כזאת.
שמתי את ידיי בכיסי המדים והלכתי לכיוון היציאה מדלת חדר האוכל, עיניי קלטו את אנאל עומדת לה צופה במתרחש.
היא התקדמה אלי בהיסוס, ״אני לא אתחנן בשביל שתסלחי לי....״ העפתי לה כאפה אחת חזקה ללחי כך שראשה זז הצידה, זה מה שהגיע לה.
״ואני לא יכולה להתנצל בפנייך.״ המשיכה ושוב סטרתי לה בלחי, נגעלתי כל כך שהייתי חברה של בוגדת.
״אל תחשבי שאני יכולה לסלוח לך.״ עניתי בקרירות ויצאתי מיד מחדר האוכל בלי שום מילה.
כן, הגנתי עליה...אבל הכאפות האלה הגיעו לה, אני מקווה שהיא לפחות למדה את הלקח שלה לעתיד.
אני יודעת שאני אהיה במצב רוח רע לכמה זמן, אני רק רוצה שזה יעבור מהר.
להתראות אנאל...