בנים על פני פרחים 🌺

פרק 32

ליעם לקח אותי אותי לטייל על החוף והרגשתי הקלה ששום דבר מהחלום לא קרה.
התהלכנו על החול החם בעודי מביטה אל הים הכחול, הלוואי והיה מזג אוויר נעים כזה גם במדינה שלנו...
״מה, למה אין פה אפילו בן אדם אחד? האם האי הזה נטוש?״ התבוננתי סביבי כשאיני רואה אף יצור חי חוץ מאיתנו באזור הזה.
״שנינו פה, לא?״ השיב באדישות והמשיך ללכת.
״מה המטרה שבגללה סחבת אותי לאי הנטוש הזה?״ שיניתי נושא, כלל לא יצא לי לשאול על האינטרס שלו...
״מטרה? אין לי שום דבר מזה, יש לי רק כוונות.״ חייך והתקדם קצת יותר מהר.
״ליעם!״ הרמתי את קולי והוא הסתובב אלי.
״אני מזהירה אותך, אם אתה מנצל את הטיול הזה בשביל לנסות להוציא ממני משהו...שלא תעז אפילו לחשוב על המחשבות השחורות האלה.״ פסקתי מיד.
הייתי צריכה לומר לו את זה לפני שיעשה משהו לא במקום!
״מחשבות שחורות?״ שאל מבולבל. ״לב של אדם זה לא כמו עופרת של עפרון.״ ציין והשפלתי את ראשי.
״וגם...ואיתך, כל פעם מסובבת דברים ותמיד חושדת בהכל...את יכולה להגיד שיש לך לב לבן?״ ראשי עדיין נשאר מושפל, איפשהו היה אפשר להבין את דבריו...אבל כן מותר לי לחשוד בדברים! במיוחד כשזה נוגע אליו...
״בואי איתי.״ התקדם ומשאיר אותי ללא מילים.
רטנתי עם ידיי קדימה מעצבים אליו והמשכתי לאחר מכן בעקבותיו מיואשת.
לאחר כמה דקות של הליכה בחוף, עיניי קלטו שולחן ממש בקצה שפת הים.
הוא היה מקושט יפה ומעליו מלא פרות טרופים...שני כיסאות התייצבו בשני הצדדים.
פי נפתח לרווחה, ליעם עשה את זה?!
״איך עשית את זה?״ שאלתי בהלם, ליעם לא הגיב ורק חייך מרוצה ממבטי המופתע.
התיישבתי על הכיסא ודחף את גב הכיסא בעדינות. ״לא אמרתי לך את זה קודם?״ נשען עם זרועותיו על השולחן בעודו מביט בי.
״הדברים שאת אפילו לא יכולה לדמיין עליהם, אני יכול להראות לך אותם כל יום, ליסה. את די קשוחה מבחוץ, אבל דברים קטנים כאלה נוגעים בך?״ שאל בצחקוק.
״האם זה דבר קטן?!״ מלמלתי כשבחנתי את השולחן המקושט.
ליעם לא ענה ורק חייך חיוך מתוק.
הוא הסתובב והביט לרגע בים, ולאחר מכן התיישב גם הוא על הכיסא.
״זה כמו קסם...״ מלמלתי בחיוך.
״האם אתה ג׳יני?״ שאלתי בציניות.
״ג׳יני?״ שאל מבולבל. ״מי זה הפרחח הזה? האם הוא יותר נאה ממני?״ הרים את קולו מעט ברוגז.
״לא, ג׳יני הוא רוח בתוך המנורה של אלדין...הוא יכול לעשות הכל.״ הסברתי את כוונתי בעודי מזיזה קצת מקצוות שיערי בחיוך קטן.
״אווו...ואני תהיתי על מי את מדברת.״ התנשף בהקלה רבה.
״האם הג׳יני הזה יכול לעשות הכל?״ שאל בסקרנות.
ליעם באמת לא מכיר את הסיפור של אלדין?! אבל זאת כל הילדות!!
״לא, אפילו לג׳יני במנורה יש דברים שהוא לא יכול לעשות...כמו להרוג אנשים או להציל אנשים שגוססים וגם...״
״וגם?״ קטע את מילותיי.
״ולגרום למישהו להתאהב במישהו אחר.״ ליעם השפיל את עיניו במחשבה.
״הוא לא יכול לעשות את זה.״ חייכתי ודחפתי חתיכת תפוח לפי.
שתיקה קצרה הייתה שליעם הביט בים, ״איך זה שיש כל כך הרבה דברים שג׳יני לא יכול לעשות?״ פנה אלי בבוז.
״פרחח, הוא נשמע יותר חלש ממני.״ הוסיף. משכתי את כתפיי בלי לדבר ורק חייכתי.
״אני יכול לעשות את זה, לא משנה אם זה להרוג מישהו או להציל מישהו.״ שילב את ידיו בשוויצריות.
״אם אני החלטתי אז אני אעשה זאת, אז כל עוד את אומרת את המילה...״
״ברור שאתה יכול לעשות זאת.״ קטעתי אותו וזרמתי.
ליעם לפעמים יכול להיות ילדותי, אבל זה נהדר שיש לו כזה ביטחון לחשוב בלי דאגות.
״או...נכון, כמעט שכחתי...״ אמר ומרים את הטלפון כלפיי מעלה.
״היי, מה קורה? זה אני ליעם.״ הפסקתי לאכול וקלטתי אותו מדבר בשיחת וידיאו.
מתי הוא הספיק? ״אנחנו נמצאים בניו קלדוניה, ליסה ילדת מכבס...״ הביט בי לרגע ואז בטלפון. ״אני מתכוון...ליסה נמצאת פה איתי, אני אתן לה לדבר איתכם.״ ליעם הביא לי את הטלפון בעודי עדיין מבולבלת.
הסתכלתי על המסך וראיתי את כל משפחתי דרכה. אמא, אבא, רן...לא יצא לי כלל לדבר איתם מאז שטסתי.
״אמא!״ נופפתי לשלום בחיוך.
המשפחה שלי התחילה לצרוח בהתלהבות, ״ליסה! ליסה! הכל בסדר איתך?״ אימי צעקה מאושר.
״הבת שלי! תמשיכי כך!״ אבי אמר בגאווה.
״הכל בסדר איתי.״ עניתי בחיוך רחב, כל כך התגעגעתי לדבר איתם. למרות שלא עבר הרבה זמן מאז שהגעתי לכאן...
״ליסה! ליסה! האם זה כיף שם?״ רן שאל בהתלהבות.
הרגשתי מאוכזבת פתאום, הם נראים כל כך נרגשים, אבל זה כואב. כי אני כן רוצה שיהיו לצידי בטיול הזה, אבל איני יכולה לעשות שום דבר...
״מצטערת, רן...אני מצטערת שאני האדם היחיד שזכתה להגיע לפה...״ השפלתי את ראשי באכזבה.
״לא! לא! אל תדאגי לגבינו! תהני לך!!״ אבי שלל את מילותיי ישר ורק חייך מרוצה.
״היי, היי, היי! ליסה את חייבת להיות נחמדה לאדון הצעיר, ליעם ווילסון.״ אימי הטיפה לי מיד.
עוד פעם היא מתחילה עם זה...
״המצלמה הזאת נשלחה אלינו על ידי המזכיר שלו, לכי על זה!״ הוסיפה וציינה.
״ליסה! ליסה! אם תתחילו לצאת, אני רוצה לאכול 100 המבורגרים ולתת אחד לחבר טוב שלי.״ רן חייך ואימי דחפה אותו הצידה בגלל שדיבר שטויות מבחינתה.
״היי, ליסה! הכבוד של המשפחה שלנו נמצא ביידים שלך, בסדר? הבנת? לכי על זה!״ אימי חטפה את הטלפון מהידיים של רן.
נפרדנו וניתקתי את השיחה, עיניי הביטו על הים בצער...הם מצפים ממני לעשות יותר דברים שלא באמת יקרו.
כמה דמעות קטנות ירדו מעיניי, אבל נגבתי אותם ישר...
ליעם הביט גם אל היום ואז בי בחיוך קטן, הושטתי את ידי והבאתי לו את הטלפון.
ליעם לקח אותו והשפיל את ראשו בעודו מסתכל על הטלפון שבו החזקתי לפני כן.
השתיקה נמשכה, להיזכר במשפחה שלי כאן...זה כואב.
״האם עשיתי משהו לא נכון שוב?״ שבר את השקט שנוצר בנינו.
״אז רק...״ הוסיף בדאגה.
״לא, ליעם...תודה לך.״ הודתי והרמתי את ראשי אליו.
״אז למה את בוכה?״ שאל מבולבל.
״בגלל שהמקום הזה יותר מדי נפלא ויפה, אני לא יודעת אם אי פעם ההורים שלי יצליחו להגיע למקום כזה...״ ניסיתי לחייך כדי לא להראות את הצער שלי.
״אם המשפחה שלי הייתה יכולה לראות את זה, הם היו נהנים מאוד.״ הבטתי אל הים באנחה.
״אז אנחנו נבוא ביחד.״ ליעם פסק מיד.
״מה?״
״למה שלא נבוא לפה שוב עם המשפחה שלך?״ עיניו הביטו בעיניי בנחישות.
גירדתי את ראשי ממבוכה, לא ידעתי איך להגיב לכך...ליעם באמת יודע להשתיק את המחשבות המדאיגות שלי.
״ברגע שתסיימי להיות נרגשת כולך, אנחנו צריכים לעבור למנה הראשית.״ קם מהכיסא מתמתח.
״מנה ראשית?״ חזרתי אחריו מבולבלת.
ליעם התקדם באיטיות אל תוך הים עד שברכיו נגעו לגמרי במים הקרים.
עיניי עקבו אחריו מנסה להבין מה הוא הולך לעשות בדיוק, ליעם נעצר בעוד פניו פונה אלי בחיוך.
הוא התחיל לפתוח את כפתורי החולצה שלו עד שכמעט ראו את גופו החשוף.
עיניי התרווחו מיד כשנזכרתי במגדת העתידות בחלומי, לא...אל תגידו לי שהוא....אסור!!
סובבתי את ראשי הצידה וכשהחזרתי גופו העליון היה חשוף כמעט לגמרי.
״מה אתה חושב שאתה עושה?״ הסתרתי שוב את ידיי עם פני.
ליעם לא הקשיב והמשיך במעשיו, ״אל תוריד את הבגדים שלך.״ הבטתי בו לרגע שכבר הוריד את החולצה המכופרת.
לא, לא, לא! עיניי עברו אל השולחן, על מה הוא חושב??
עיניי התגלגלו טיפה לכיוונו וחזרו שוב אל השולחן, ״מה הוא מתכנן לעשות?״ מלמלתי לעצמי בלחץ.
עיניי שוב עברו אליו, גופו העליון היה לגמרי חשוף...ושריריו בלטו מאוד.
ליעם לא הספיק להביט בי בזמן מעשיו, מבטו היה כל כך רציני בעניין.
״אמרתי לך לא להוריד אותם, אם אתה תוריד אותם, אתה מת!״ איימתי כשעיניי הסתכלו על הצד הנגדי.
כיסיתי את ידיי על עיניי, פניי הפכו להיות אדומות לגמרי. למה באתי איתו בכלל?! את כל כך תמימה, ליסה!
הוא התחיל לצחקק, ״אם תוריד את המכנסיים שלך, אתה באמת מת!״ צעקתי ובלעתי את רוקי.
הוא התחיל לפרום את כפתורי המכנס ושוב סובבתי את ראשי.
״אל תורדי!!״ המשכתי לצעוק, חזרתי אחרי מילותיי שוב ושוב.
סובבתי את ראשי אליו, ״אייש! הוא עדיין מוריד אותם!״ מלמלתי לעצמי, פניי המשיכו להיות אדומות כל כך.
״היי! היי! אל תוריד.״ איימתי שוב ושוב
״טיפשונת.״ השיב ועיניי עברו אליו מיד.
קלטתי שליעם כבר הוריד לגמרי את המכנס ממנו ומתחת למכנס הוא לבש את בגד הים שלו.
הוא התחיל לצחקק, בזמן שנכנס אל המים הקרים להרטיב את עצמו.
״אתה מת, בוא לפה מהר, אידיוט אחד!״ הרגשתי הקלה שזאת לא הייתה הכוונה שלו.
רצתי אל תוך המים אחריו בעצבים והוא רק התרחק בצחקוק.
״אתה באמת דורש מכות, אה?״ התקרבתי יותר אליו.
״הבהלת אותי!״ הוספתי כשהוא עצר לידי.
ליעם לא הפסיק לחייך בגלל המחשבות המלוכלכות שלי, אין בעיה, אלמד אותו לקח!
עיניי התגלגלו בפחד לצד הנגדי שלו וליעם הביט בי מבולבל לגמרי מפניי המפוחדות.
עיניי חזרו אליו, בעודי מביטה לרגע אל המים הכחולים.
״ליעם.״ בלעתי את רוקי.
״אל תזוז, רק תעמוד בשקט.״ הוספתי כשרגליי לוקחות אותי אחורה מעט בפחד.
״מה קרה?״ שאל בוחן את התנהגותי.
״אל תזוז!״ ביקשתי ממנו והתרחקתי עוד קצת.
״מה זה? מה קרה?!״ שאל שוב, הפעם קצת נלחץ ממעשי.
״מממ...״ פי נפתח לרגע ונסגר.
״יש נחש מתחת לרגליים שלך.״ השבתי בזהירות.
״מה?״ שאל כדי להיות בטוח ששמע נכון את דבריי.
״מתחת לרגליים שלך!״ עניתי בלחש והצבעתי אל המים.
ליעם הרים גבה מבולבל, ״מתחת לרגליים שלך, נחש!״ הסברתי ביותר ברור.
ליעם קלט מיד והתחיל לרוץ בקפיצה כמו פחדן, כמה שיותר רחוק מהמקום בו דרך.
״אני שונא נחשים!״ לא הפסיק לרוץ כמה שיותר רחוק ממני.
חיוך קטן עלה לשפתיי, עיניי התכווצו וניסו לראות עד כמה רחוק הלך.
״אוו, אתה רץ די מהר, ליעם!״ התחלתי למחוא כפיים בצחקוק.
הוא עצר והסתובב אלי מבולבל, ״תמשיך לרוץ!״ התחלתי להתפקע מצחוק בלי סוף.
״מה זה?!״ ניסה להבין את כוונתי.
״תמשיך לרוץ! אתה רץ די טוב!״ עודדתי אותו מרחוק.
ליעם קלט ופניו הפכו מיד לעצבניות כשנפל בפח שלי, הוא בעט במים בתסכול.
בעודי ממשיכה עדיין לצחוק מהטמטום שלו.