בנים על פני פרחים 🌺

פרק 25

תפסיקו! תספיקו! תעזרו לי...! הרגשתי כל כך מתוסכלת שאני חלשה מדי, אין לי את הכוח לקום ולהילחם.
נזכרתי לרגע בדילן, הוא תמיד היה זה שמגונן עלי בהכל...איפה הוא עכשיו? אם רק דילן היה פה כדי לעזור לי...
ניסיתי לגונן על גופי מכל מכה שחטפתי מבלון מים או מקמח לבן שכיסה כמעט את כל גופי כבר, אני באמת מרגישה כל כך חלשה עכשיו...עיניי נעצמו לאט,לאט.
תעופו מפה!!״ שמעתי פתאום קול מוכר מרחוק.
״ליעם?״ מלמלתי לעצמי בקושי רב.
האם הוא באמת בא עכשיו? אני אהיה בסדר נכון...?
מזווית עיניי ראיתי את ליעם מתחיל להחטיף לכל ילד שהיה לידי והשתמש או החזיק במשהו מסויים שפגע בי לפני כן, הוא לא הפסיק לבעוט בחוזקה ולדחוף אותם בכאבים.
ליעם...אתה באמת הגעת כדי לעזור לי? עיניי באו להעצם לחלוטין עד שהוא הגיע אלי והתקופף באיטיות.
״אני מצטער.״ חיבק את ראשי הקטן, הרגע הוא ביקש סליחה...? למה?
״אני מצטער.״ חזר שוב אחרי מילותיו וחיבק אותי חזק הרבה יותר.
רעדתי לא יכולתי לענות לו, הרגשתי כבר משותקת לגמרי...רציתי לצעוק עליו, להתעצבן, להגיד תודה...כל דבר! אבל שום מילה לא יצא מפי...גם השוק החזיק בי.
ליעם תפס אותי והרים אותי כמו כלה, אבל לא יכולתי לתפוס בו...כי לא הרגשתי את עצמי...שום כוח לא נותר בי וזה שיגעה אותי!
״זאת לא הייתי אני, זאת באמת לא אשמתי.״ אספתי את כל כוחותי האחרונים ואמרתי לו את המילים שבאמת רציתי להוציא מפי.
״לא אכפת לי, אל תדברי עכשיו.״ התנשף בחוסר סבלנות.
״אתה עדיין לא מאמין לי נכון?״ שאלתי מודאגת מתגובתו.
״מאמין, אני מאמין לך!!״ ליעם הרים את קולו טיפה.
הדמעות שלי התחילו לרדת לי סוף סוף, אני לא יודעת אם זה בגלל שהוא האמין שלי...או בגלל הכאבים שלי.
התקף עייפות פתאום התחולל בגופי, עצמתי את עיניי באיטיות בזמן שנשענתי על ליעם ונרדמתי לשינה עמוקה...
הרגשתי את המכונית עוצרת ופקחתי את עיניי באיטיות, ליעם יצא מהמכונית והרים את כל גופי המלוכלך מקמח.
״אני יכולה ללכת לבד.״ התעקשתי וניסיתי לרדת.
אך הוא לא ענה ורק המשיך להרים אותי כל הדרך אל חדר האמבטיה הגדול.
״מה אתה עושה? אני בסדר.״ קמתי מהכיסא הגבוה בו ליעם הושיב אותי.
״אל תזוזי.״ פקד והחזיר אותי מיד אל הכיסא.
ליעם עזב לרגע וחזר מיד לתוך החדר כשבידו ערכה עזרה ראשונה.
הוא לקח מגבת נקיה קטנה מהארון ושטף אותה טיפה במים, לאחר מכן התקרב אלי כשפניו עדיין מודאגות מאוד.
״אמרתי לך שאני בסדר...״ מלמלתי מחוסר סבלנות.
אבל הוא לא ענה ורק התכופף בשתיקה די מלחיצה, ממה הוא כל כך דואג? זה לא שמתתי או משהו...
ליעם לקח את אחת מהרגלים החשופות שלי והתחיל לנגב אותה בעדינות כשהפצעים התחילו לצרוב לי מהמים הקרים.
״אני אעשה את זה.״ התכופפתי כדי לקחת את המגבת מידו.
״את הולכת לשבת בשקט או שאת רוצה שאני אקשור אותך?״ המשיך לנגב את רגלי הפצועות.
״את מכורה או שפשוט אין לך מושג?״ הוסיף ממשיך לנזוף בי מדאגה.
״מה?״ עניתי טיפה נרגזת ממילותיו.
״עברת כל כך הרבה דברים ואת עדיין לא לומדת.״ ליכסן מבט אלי לרגע וחזר לנגב את רגליי הכואבות.
״...״
״במצב כזה, האסטרטגיה הכי טובה היא 38 כלומר פשוט לנסות לברוח...המוח שלך פשוט חסר תקנה.״ ליעם קטע את דבריי לפני שבכלל הוצאתי מילה מפי.
״האיי קיו שלך בטח ציון 10 נכון?״ שתקתי לא היה לי כוח להגיב, מה הקטע של הנזיפות שלו? זה לא שזה אשמתי! איך בן אדם אחד יכול להילחם נגד בכל התלמידים של בית הספר הגדול הזה?! מה הוא ציפה שאני אעשה בדיוק??
״היכולת שלך ללמוד היא בדיוק כמו של קוף.״ המילים שלו באמת גרמו לי לעלות את העצבים.
הוא אומר את זה כאילו זה עובדה נכונה, אבל ליעם אינו מבין שכל בן אדם היה מגיע למצב הזה אם מאות של תלמידים היו נגדו.
״קוף?״ שאלתי בהרמת קול נרגזת.
״מה לא נכון? תסתכלי על זה!״ הצביע על רגליי המלוכלכות מדם.
״בגלל שהמוח שלך לא יעיל, הגוף שלך עובר את כל הצרות האלה.״ הרים את קולו שוב והמשיך לנגב בעצבים.
״זאת לא אסטרטגית 38 אלא 36!״ תיקנתי אותו כשנזכרתי בטעות שמילותיו לפני כן.
רציתי להראות שהטמטום שלו יותר גרוע מאיך שהוא מתאר את שלי, מי הוא בכלל שיבוא אלי בטענות?!
״פרחח נאיבי שכמוך, אני לא רוצה שמישהו כמוך ינזוף בי!״ עניתי בחוצפה רבה, כי זה מה שהגיע לו!
ליעם לא ענה ורק לקח מגבת נוספת והרטיב אותה, כמו שניגב את הרגלים שלי עשה זאת בפניי.
״תסגרי את העיניים שלך.״ פקד ותפס בצווארי מאחורה, כדי שראשי לא יזוז.
אך התנגדתי מיד למעשיו, אבל הוא המשיך להתעקש...אז לבסוף החלטתי לוותר ופשוט לתת לו לגמור אם זה.
״אהה, זה כואב!״ הסטתי את ראשי כשניגב את השריטה באפי הקטן.
ליעם התעלם מדבריי והמשיך לנגב את פני המלוכלכות, עצמתי את עיניי חזק מכאב רק חיכיתי שזה יגמר כבר.
לפתע כבר לא הרגשתי את המגע של ליעם על פניי, פקחתי את עיניי וראיתי את עיניו מביטות בעיניי ואז ישר עוברות אל שפתיי.
הפכתי את מבטי לשאלה, ״תנגבי את זה בעצמך!״ זרק את המגבת על פרצופי ומיד תפסתי אותה.
״נו באמת, פרחח אחד!״ צעקתי בקול מהתנהגות המטופשת שלו.
הוא קם וסגר אחריו את דלת האמבטיה, מה הקטע שלו? או שהוא דואג ומתנהג כנחמד או שהוא פשוט משתנה וישר הופך לתוקפני ורע.
סיימתי להתנקות ואחת מהעוזרות בית נכנסה והתעקשה שאלבש פיג׳מה לפי פקודתו של ליעם.
עשיתי זאת והקשבתי, לא היה לי כוח להתווכח יותר...הייתי מותשת מדי מכדי להילחם.
היא ליוותה אותי אל חדר האורחים בו ישנתי בפעם הקודמת, זכרונות לא הכי טובים...
הבטתי בחלון באיוש, דלת החדר נפתחה וסובבתי ראשי מהר כדי לראות מי זה.
ראיתי את ליעם עומד לו אם ידיו בכיסו, נכנס פנימה ומתקדם אלי באיטיות רבה.
״למה אתה פה שוב? מה אתה רוצה עכשיו?״ עניתי חסרת כל חשק לפגוש מישהו עכשיו.
״ברור שבאתי בגלל סיבה.״ ענה בחיוך קטן.
״סיבה? איזו סיבה?״ שאלתי בתמימות.
״עזוב, אני לא רוצה לשמוע.״ הוספתי והתחלתי לחפש את הבגדים שלי ברחבי החדר הגדול.
״מה את עושה?״ שאל באדישות.
הסתובבתי בזעם אליו, ״אתה תמיד באופן אקראי...סוחב אנשים לבית שלך.״ נשמתי נשימה עמוקה אחת כדי להרגיע את עצמי.
״את רוצה להגיד שאם הרגליים והידיים הפצועות, והפצעים שלך שטיפלתי בהם אם תרופות..ככה רצית לחזור הביתה?״ בחן אותי מכף רגל ועד ראש.
השפלתי את ראשי, ״ ההורים שלך היו נבהלים לחלוטין.״ הרמתי שוב את ראשי בעצבים והמשכתי לחפש את הבגדים האבודים שלי.
״כבר אמרתי למישהו להתקשר אליהם ולהגיד להם שלא ידאגו, וגם...הבגדים שלך והתיק שלך נזרקו לפתח, אין טעם שתחפשי אותם.״ ענה באדישות כאילו זה כלום בעיניו.
הרמתי את ראשי בהלם אך בזעם, איך הוא מעז לזרוק את הדברים שלי בלי רשותי?!
״נזרקו? זרקת את הכל?״ שאלתי כדי לוודאות ששמעתי נכון.
הוא לא ענה ורק הנהן בתמימות, ״היינו יכולים לשטוף ולנקות אותם, בלי הרשות שלי? איך יכולת לזרוק אותם?!״ שאלתי באיפוק רב.
״איך את יכולה עדיין ללבוש דבר כזה?״ השיב בקרירות.
״למה שאני לא אלבש את זה? אל תשכח, אני ביתו של בעל מכבסה!״ הרמתי את קולי לבסוף.
כמה טיפש הוא יכול להיות?! זה נורמאלי לכבש בגדים מלוכלים, למה לזרוק אותם?? זה לא חבל? זה כסף!
״איישש, את כל כך רועשת!״ ליעם התקדם ולפתע סתם את פי אם אחת מידיו.
הרגשתי חסרת שיווי משקל ונפלתי על המיטה כשהוא עדיין סותם את פי, ידיו האחרת תפסה מאחורי צווארי כדי שלא אפול לגמרי למיטה.
״איך מישהי קטנה ורזה כמוך יכולה להיות בעלת קול כזה חזק.״   ניסיתי לענות לשאלה המטומטמת שלו אבל לא יכולתי לדבר.
״את אכלת לב של רכבת?״ המשכתי שוב לנסות להוציא מילה מהפה בצעקה, גם כשידו הגדולה עדיין נדבקה לפי.
״מה?״ שאל, שיחרר את ידיו מיד.
״זה לא לב של רכבת! אלא צופר!״ תקנתי אותו בזעם.
ליעם צחקק לעצמו, ״איך זה יכול להיות? היי, תסתכלי על זה מנקודת מבט לוגית...איך בן אדם יכול לאכול צופר של רכבת?״
גרדתי בראשי לרגע, מה לעזעאל הוא מחרטט לעצמו?
״אם הוא הולך לאכול משהו, אז ברור שזה יהיה הלב.״ הביט בי בחיוך מרוצה.
מצמצתי כמה פעמים, עכשיו באמת נהפכתי למבולבלת...איפשהו יכול להיות שהוא צודק? לא, בן אדם כמוהו לא יכול להיות הגיוני.
ליעם התקרב לפניי פתאום ממש קרוב, ניסיתי להתרחק בכך שהלכתי יותר אחורה לעבר המיטה.
״מה אתה עושה?״ עיניי נפקחו מבהלה.
ליעם לא הקשיב ורק המשיך להתקרב אם ראשו לפניי, ללא ברירה המשכתי למשוך את גופי אחורה עד שנשכבתי לגמרי על המיטה.
״תתרחק ממני!״ פקדתי עליו בצעקה.
התחלתי להילחץ, תפסתי את ראשי אם שתיי ידיי הקטנות וכיסיתי את כל פניי.
הרגשתי את ליעם מדלג אם ידיו מעליי ולוקח משהו שהיה בצד השני של המיטה.
כשהרגשתי שאני בטוחה, שחררתי את ידיי וליכסנתי אליו מבט חשדן כשהוא התיישב על המיטה.
״בואי לפה.״ משך את רגליי הכואבת מעל רגליו.
ליעם לקח את הערכה של העזרה ראשונה שכנראה היא זאת שהייתה בצד השני של המיטה, כך שהיה צריך להגיע אליה.
מה הבעיה שלו? הוא בכוונה רצה להפחיד אותי?! ליעם פשוט יכל לעשות סיבוב, למה לעלות מעליי?!
הוא קילף פלסטר לבן והניח אותה על השריטה באפי השורף.
״תני לי לראות.״ משך את המכנס הארוך שלי עד לברכיי, כך שאוכל למרוח על הפצעים שלי משכה.
״איי...״ מלמלתי באיפוק, והוא נשף מיד על הפצע הכואב.
לאחר כמה דקות...הרגשתי מנומנמת פתאום, עצמתי את עיניי באיטיות בלי לשים לב ונרדמתי לשינה עמוקה מותירה את ליעם ממשיך לחטא לי את הפצעים.
הרגשתי פתאום שפתיים רכות מנשקות אותי ברכות מעל ראשי ואור החדר נסגר במהירות לאחר סגירת דלת איטית.
פקחתי את עיניי טיפה והבנתי שזה היה ליעם, נרדמתי בזמן שטיפל בי...קצת מרגיש לא נעים.
אבל בכל זאת חזרתי לישון מיד, בלי לחשוב יותר מדי נרדמתי שוב.