בנים על פני פרחים 🌺

פרק 41

המחשבות שלי נדדו, הפחד הזה שאולי איפשהו המצב התהפך...והאפשרות שבסופו של דבר נפסיד מפחיד אותי מעט, אני לא רוצה להרוס לדילן את חיו...הוא עשה בשבילי כל כך הרבה, ובכל זאת אני רק הורסת לו...כן, חקרתי על כך, הבנות האלה גרמו לי להבין על המקרה בוא דילן עבר טראומה קשה כשהיה צעיר, כאב לי...מה אני יכולה לעשות? בגללי הוא יסולק מבית הספר ואין לי אפשרות לעשות דבר.
אחרי ששמעתי את המקרה בו היה ילד, הוריו עברו תאונת דרכים קשה ורק הוא ניצל מכך, כאב לי כל כך.
הטראומה הזאת נשארה לו מאז ועכשיו...התחרות הזאת תהרוס אותו לחלוטין!

נשענתי על דלפק העבודה וניצבה לידי אמילי, פניי הושמטו אל הרצפה ממחשבות רבות.
״אני צריכה ללכת ולעצור בעדו...״ אנחה נשמעה בקולי. ״אין איזשהי דרך אחרת?״ חשבה אמילי לעצמה.
״או, כן! מה אם תלכי להתחנן לאחותו הזאת...?״ הביטה בי, כאפשרות שאולי הרעיון זה יעבוד.
״היא כבר עזרה לנו מספיק.״ השבתי. כמה עוד אני יכולה לבקש טובות מאחרים? אני צריכה להתמודד בעצמי עם ההשלכות בסופו של דבר.
״את רק מתכוננת לחכות לכך שיסלקו אותך?״ שאלה באכזבה.
״אם זה גורם לדילן לסבול כל כך, אז צריכים לסלק אותי כבר עכשיו.״ נשכתי את שפתיי בדאגה.
״דילן, האם הוא יוותר כל כך בקלות?״ אמילי שאלה כאפשרות שאולי יכולה לקרות. למרות שאיני רוצה לחשוב שהוא יוותר, כי דילן אינו כזה! הוא יודע להחזיק את עצמו בכל הכוח כשצריך.
הרגשתי יד עוברת ביני לבין אמילי, הסתובבנו שנינו וראינו את נדב מחזיק אוכל ארוז בידו.
״מה?״ שאלתי.
״אם את לא יכולה לעצור בעדו, את לפחות צריכה ללכת ולעודד אותו נכון? תמהרי ולכי.״ נדב אמר בחיוך.
נדב צודק, אני לא יכולה לעשות הרבה, אבל לעודד זה האפשרות הכי טובה בנתיים.
חיוך עלה לפניי, והוצאתי את הסינר ממני. ״תודה, בוס!״ הורדתי את ראשי כהערכה כלפיו.
״ליסה, פייטינג!״ עודד נדב וכך גם אמילי.

התקשרתי לדילן כדי לדעת איפה הוא נמצא, ואכן היה באזור המרוץ בו התחרו בקרוב הוא וליעם , בתחרות השניה שלהם.
כשהגעתי, ראיתי אותו יושב וצופה בחלון שקוף, הצופה אל מרוץ המכוניות ובידי האוכל שנדב הביא לי בשבילו.
התקדמתי באיטיות אליו, הוא היה נראה מאוד רגוע...אך בפנים ידעתי שיש בו את הלחץ של ההפסד, הטראומה לנסוע במכונית לא עברה לו בקלות.
אבל התעלמתי מהעובדה הזאת, נשענתי על השולחן שניצב ליד החלון והבטתי בו, מרוכז במכונית שנסע בה ליעם במהירות.
״יש משהו שהייתי רוצה לשאול אותך.״ צפיתי גם מעבר לחלון.
״תשאלי.״
״איך קיבלת את רישיון הנהיגה שלך?״ שאלתי בחשש לבסוף.
״את שמעת על זה?״ הביט והנהנתי בשקט.
״ג׳סיקה לימדה אותי.״ הפנתי את ראשי אליו. ״אני חשבתי שאני הולך למות, אבל אני לא רציתי להיות מובך...כך השגתי את הרישיון.״ הסביר בחיוך קטן.
נשענתי על קופסת האוכל, ״אתה צריך להפסיק עכשיו.״
״למה אני חייב להפסיק?״
״אין טעם להמשיך בזה, בכל מקרה אני לא באתי לבית הספר הזה בהתנדבות.״ אמרתי, ניסיתי להרחיק אותו מכך. לגרום לו לא להרגיש אשם...
״תישארי איתי, אני לא יודע אם אני אצליח לנצח אבל...אני אתן את כל כולי, עכשיו, אני רוצה לנצח.״ הביט בי עם עיניו הבוהקות.
״זה...אוכל בשבילי?״ קלט את ידי תופסות בקופסה. ״אה!״ צחקקתי. ״אתה רוצה לטעום את זה?״ הנהן בחיוביות.
פתחתי את קופסת האוכל והנחת אותו לצידו בחיוך ולקח ביס בתענוג ״טעים!״
״תאכל הכל.״ צחקקתי בסיפוק.
לאחר כמה דקות של דיבורים שמענו חריקות בכביש, עמדתי וראיתי את המכונית של ליעם מחליקה במהירות.
ליבי פעם בחוזקה, הפחד שאולי קרה לליעם משהו הדאיג אותי לפתע בטרוף!
ליעם במזל הצליח לעצור את המכונית בזמן לפני שנתקע במשהו וצוות מקצועי רץ לעברו לראות אם הוא בסדר.
דילן מהצד צחקק מיד, איני ידעתי על מה הוא חשב בזמן שצפה בזה...למרות שניסיתי לקרוא אותו.
אבל העובדה שכמעט ליעם נפגע, לא הייתה עבורי מצחיקה, באמת דאגתי...

היום של התחרות הגיע, הייתי מאוד עייפה...בקושי נרדמתי בלילה מהמחשבה שהולך לקרות משהו רע.
רק רציתי שזה יגמר מהר...אמילי ואני הגענו לתחרות והיו לא מעט אנשים שציפו לצפות בכך.
קלטתי מרחוק את אנה יושבת בשולחן גדול ובו היה לא מעט אוכל מפואר, כאילו אנחנו בחגיגה.
״פה!״ אנה צעקה לנו לבוא. התקדמנו אליה והיא חיבקה אותי בהתרגשות. ״המזג האוויר נהדר, נכון?״ הנהנתי לה בחיוך שקט, אבל המחשבות שלי עדיין היו בעננים על מה שהולך לקרות.
״בואו תישבן פה.״ ליוותה אותנו לשבת לידה.
״מה את רוצה לשתות?״ שאלה אנה, מצב רוחה היה מאוד מרענן והיה קשה לתפוס את הקצב שלה.
״יש לנו שוקו מאבקת קקאו שהכנו לבד רוצה לנסות את זה?״
״כן.״ הנהנתי בביישנות.
״גם חברה שלך! אל תגידי לא, זה משקה מצוין, את יודעת!״ פנתה אליה וקרא למשרת שלה באדיבות.
אני אוהבת מאוד את אנה, יש בה אנרגיה חיובית תמיד, היא אינה מתנשאת אף פעם, כמה שוני יש בה ובין ליעם...זה מדהים.

לפני שהתחרות התחילה, אמילי ואני חיכינו מחוץ לדלת לדילן ולנסות לשכנע אותו בכל זאת לוותר על כך...״היי, אתה יודע שאם תפסיד את המירוץ הזה הכל נגמר. כל האסטרטגיה...״ אמילי עצרה לרגע. ״לא, נשק סודי או משהו כזה, יש לך?״ ניסחה מחדש את עצמה.
דילן שתק, ״יש לך נכון?״ שאלה בתקווה שכן.
״חייב להיות לך...״
״נשק סודי?״ חזר אחריה.
דילן הביט הצידה וקלט את ליעם עובר לידו ומביט בו לכמה שניות. ״יש לי.״ השיב לה פתאום.
דילן הביט בי והתקרב אלי באיטיות, לפתע קיבלתי חיבוק חמים ממנו...התחלתי להסמיק, למה פתאום הוא מחבק אותי...? ״דילן...״ מלמלתי וניסיתי לצאת מהחיבוק ממבוכה.
״תעמדי בשקט.״ אחרי כמה שניות דילן התנתק ממני מעט וחלש לאוזני, ״זה אולי קצת ילדותי אבל זאת האסטרטגיה שלי, פשוט תשתפי פעולה.״ ניסיתי להבין למה הוא מתכוון בכך, אבל במהירות רבה הוא נשק למצחי.
כבר מחשבותיי לא יכולו לקלוט מה רצה ממני בהתחלה וליבי פעם במהירות.
דילן מיד הסתלק מהמקום, נשארתי יחד עם אמילי פעורת פה...
לא נשאר הרבה זמן וכבר התחרות התחילה בינהם, כולם צפו בה בסקרנות רבה ואני רק דאגתי שאף אחד מהם לא יפגע...
ליעם עמד בקצב טוב בהתחלה, אך לקרת הסוף משהו השתנה...והכל התהפך במהרה.
״תסתכלו על זה!״ טום אמר בשוק. דילן הצליח לתפוס את הקצב של ליעם ואפילו להקוף אותו!
עצמתי את עיניי, פחדתי לצפות בתהליך הזה, לא רציתי לדעת איך זה יגמר...אך כולם היו בהלם מהתוצאה.
ופקחתי את עיניי כשאמרו שדילן ניצח בתחרות.
אמילי מיד חיבקה אותי משמחה ואני עוד ניסיתי לקלוט שזה נגמר לטובה, לאחר עיכול קצר, קפצתי משמחה יחד איתה.
יש לנו סיכוי אולי בכל זאת לנצח ולהישאר בבית הספר!! אני מקווה לפחות שזה באמת יהיה כך...