בנים על פני פרחים 🌺

פרק 43

הגעתי הביתה לאחר יום ארוך של אימונים ועבודה, הורדתי את נעליי בכניסה וברגע הזה אימי דחפה אותי להיכנס. ״בואי לכאן מהר.״
היא משכה בידי אל עבר הסלון, ״מה זה?״
״למה את מתכוונת מה זה?״ הושיבה אותי בשולחן, בו ישבו גם אבי ואחי הקטן.
״האם משהו לא בסדר?״ שאלתי מבולבלת. ״זה מה שאנחנו רוצים לשאול אותך! היי, מה זה לגבי תחרות? ומה זה לגבי פיצוץ?״ אימי שאלה שכנראה גילתה על כל הדברים שאני עושה.
״מממ, זה...״
״תסתמי, רק תעני לשאלות שלי אם "כן" או "לא". קטע את דברי.
״אמא, זה...״
״את יוצאת עם דילן הזה ואת מתנהגת בצורה מפוקפקת ובגלל זה ליעם שונא אותך עכשיו והולכים לסלק אותך, האם כל זה נכון?״ רן פרץ ושלף בשניות את כל המידע.
״טוב...״
״כן או לא!?״ אימי שאלה שוב, בחוסר סבלנות.
״כן!״ הרמתי את קולי עליה, איזה חטטנית הם!! למה הם חייבים לדחף לכל דבר שקורה לי!??
הם היו בהלם מדבריי, ״מה נעשה עכשיו.״ אבי הניח את ראשו על השולחן וכך גם רן.  ״או ! אלוהים אדירים!״ מלמלה. ״היי, את לא יודעת איזה קשה זה היה להיכנס לבית הספר הזה?״
השפלתי את ראשי, ״בית הספר? אני יכולה לחזור לקודם.״
״קוד...קוד...בית ספר קודם? בית ספר קודם!״ אימי חבטה בכתפיי. ״האם האדון ליעם נמצא בבית הספר הקודם שלך? תגידי לי? תגידי לי!!״
״מותק, תרגעי...כבר מההתחלה אני ידעתי שהגורל הזה לא יהיה אפשרי בשבילינו, אבל בשבילינו, עדיין יש לנו את המכבסה שלנו, נכון? אז כל עוד אנחנו נמשיך ככה...״ אבי ניסה להרגיע את אימי מכל הסיטואציה.
״אבא! אם ליסה תסולק, המדים האלה לא יגיעו אלינו יותר, כולם יחשבו שזה חוסר מזל ואנחנו אפילו נאבד את הלקוחות הקבועים שלנו.״ רן עוד יותר ניפתח את העניינים.
אבי פקח את העיניים בתדהמה, ״אסור שזה יקרה לנו, בואו נלך ונתנצל מיד! מותק, תסדרי את השיער שלך, רן תכין את הכריות! (בשביל להתחנן).״ אבי השתגע איך הוא יכול להגיד דבר כזה? למה התגובות שלהם כל כך מוגזמות, באמת שזה כבר נמאס!
״ליסה, איך זה שאני לא זוכר שלימדתי אותך את כל זה? אני כל כך מאוכזב.״ רן התחיל לזלוג דמעות וכך גם הוריי.
״אבא!״ הרמתי את גופי מעט בשביל לדבר, אך אימי שוב קטע אותי.
״את! אם את תסולקי, מאותו יום והלאה הגורל שלך איתנו יגמר, לא משנה כמה אני חושבת על זה הכל בטח באשמתך! איזו טיפשה את! איך את מעזה לבגוד בבחור בזה!!״ אימי נתנה לי מכות קטנות שוב.
״מותק, אין לך זכות לנזוף בה, היא בטח למדה את כל זה ממך.״ אבי פלט לעברה. ״היי, אתה!״
״מה? אמא? את??״ הייתי בהלם מדבריי אבי, אין מצב!??
״תשתקי!״ סתמה את פי במידי. ״היי, תיזהר במה שאתה אומר!״ פנתה לאבי שוב.
״ליסה, אני עברתי את זה לכן אני יודע, כשבוגדים בך, התחושה היא נוראית ולמרות זאת אם הבחורה מתנצלת בכל זאת...הוא ירגיש חסר אונים אבל הוא בכל זאת יסלח לך, ככה הגברים אז...״
״אז...?״ לא הבנתי מה רצו ממני, איך הוא יכולים לחשוב שבגדתי בו??? אפילו לא היינו זוג!!! זה משגע אותי!
״תתנצלי! תתנצלי! תתנצלי! תתנצלי! תתנצלי! תתנצלי! כולם פרצו בצעקה לעברי.
סתמתי את אוזניי, אני כבר הבנתי שאין דרך להסביר את עצמי בפניהם, הם לא מנסים להקשיב אפילו ובכלל למה אני צריכה לתת לזה במה?? כאילו שעשיתי משהו רע באמת!!
יצאתי מהבית, הייתי חייבת מעט אוויר, הלילה היה בהיר מהרגיל...נשמתי כמה נשימות עמוקות.
אור חזק סינוור את עיניי, סובבתי את ראשי לכיוון האור וראיתי מכונית שחורה עומדת ליד ביתי.
דלת המכונית נפתחה וליעם יצא משם, מה הוא עושה כאן? ״ליעם?״ מלמלתי. ״אנחנו צריכים לדבר!״ משך אותי לכיוון הגינה שקרובה לביתי.
היה שקט מביך בנינו כמה דקות, עד שליעם החליט לדבר, ״לאן את הולכת כל כך מאוחר בלילה?״
״להתאמן, למה?״ עניתי באדישות. ״את עד כדי כך רוצה לנצח?״
״אין לנו ברירה.״ עיניי התמקדו ברצפה.
״לנו?״ הסתובב אלי, לא עניתי והמשכתי להישאר אדישה לסיטואציה.
״למה זה חייב להיות דילן?״ שתק לרגע. ״כל עוד זה לא דילן...״
״ליעם!״ קטעתי אותו, אך לפתע ליעם משך אותי לחיבוק גדול וחזק.
הופעתי מעט, אבל המשכתי להישאר קרה אליו, אני לא יכולה להראות חיבה כרגע...לא לפני התחרות. ״זה עדיין לא מאוחר מידי, רק תגידי משפט אחד...תגידי שאת מחבבת אותי, רק זה.״ ניסיתי להשתחרר ממנו בעדינות, הרגשתי רע עם העובדה שליעם מתוודא בפני, זה לא היה קל עבורי...״מצטערת...אני מצטערת.״ אמרתי, לא יכולתי להסתכל בעיניו.
ליעם נשך את שפתיו עם חיוך קטן, עוד מנסה לעכל את הדחיה שלי כלפיו, ״האם את יודעת מה את עושה עכשיו?״ לא עניתי ובלעתי את רוקי.
אסור לי להתחרט! ״ליעם הגדול תלוי בך.״ ניסה להראות את חיבתו שוב.
״אין לי ברירה.״ אלו המילים היחידות שיכולתי להוציא מפי, כאב לי להתנהג כך...אבל אני לא יכולה לוותר על התחרות!
ליעם צחקק לעצמו, ״איך אני יכול לאהוב בחורה כמוך?״ הביט הצידה.
עינו חדרו אלי בכעס לפתע, ״הרגע זרקת את הסיכוי האחרון שלנו ביחד, אין טעם שתבכי מחר בגלל שאני לא מתכוון לוותר לך הפעם.״ חיוך קטן עלה לפניי ועיניי נחתו ישר עליו בחזרה. ״זה מה שציפיתי.״
״ברור, זה יותר מתאים לליסה, בסדר. בואי נראה עד כמה רחוק אנחנו יכולים ללכת.״ ליעם אמר את מילותיו האחרונות ועזב מיד את המקום.
השפלתי את ראשי והמשכתי לעמוד לבדי, הייתה לי האופציה לרוץ אליו ולחזור אחורה...אבל גם איפשהו החזיק בי האגו.
רציתי לנצח, רציתי להראות שאני יכולה להתמודד עם הדברים בלי להתחנן לרחמים. ״אני לא הולכת להתחרט על זה...אני לא הולכת להתחרט על זה...אני לא אתחרט על זה!״ מלמלתי לעצמי ואגרפתי את ידי.

היום של התחרות האחרונה הגיע, לא מעט תלמידים מבית הספר הגיע לעודד, אבל לא אותנו, את ליעם בטוח.
זה לא באמת שינה בי משהו, ידעתי שיגיעו מלא תלמידים כמו בתחרויות הקודמות, הרי ברור אף 4 מתחברים זה בזה לא?
בנות התחילו לצרוח לליעם ולשאר הבנים מהתרגשות, העפתי מבט ויכולתי לראות שליעם לא סבל את העידודים האלה ורק רצה לסיים עם זה...כמוני.
אנה הגיע, פתירה את התחרות. ״עכשיו אנחנו נתחיל את התחרות האחרונה, מתחרים בבקשה תתקדמו.״ מחיאות כפיים נשמעו כשדילן וטום עלו קודם. ״מוכנית!?״
״צאו!״ ומיד כך היה, הבנים התחילו להתחרות זה בזה, הבטתי בדילן ששחה במהירות רבה, קיוויתי שיגיע ראשון במסלול וליבי פעם מלחץ רב.
הצעקות נמשכו, אך התחרות המשיכה...
בסופו של דבר דילן הגיע ראשון כמו שתכננו, נתן לי כיף קצר והמשכתי אותו מיד לפני מייקל!
״יא!! ליסה! זה הסוף שלך!! מייקל פייטינג!!!!״ בנות צעקו מרחוק, אך התעלמתי מכך.
לא נתתי לזה להשפיע עליי, אחרת הפסיד! שחיתי בכל כוחי, הצלחתי לעקוף את מייקל, אבל עד שלא אגיע לנקודה האחרונה, לא מצפה לכלום.
באתי לדעת במעקה, המסמן את הניצחון הסופי ולפתע נכבה האור בשניה.
חושך מוחלט היה, לא יכולתי לראות כלום, הייתה הפסקת חשמל? מה יהיה עכשיו? איך נדע מי ניצח ומי הפסיד? נצטרך להתחרות שוב??
האור חזר די מהר, כולם היו מבולבלים מהסיטואציה, קלטתי את ליעם יוצא מאזור המתחם של הבריכה, לא יכול להיות שהוא עשה את זה...?
ליעם יכול להיות לפעמים מבלבל, למה שיעשה דבר כזה?