בנים על פני פרחים 🌺

פרק 9

היום זה היום הגדול, אני סוף סוף יוצאת עם החברה שלי לטיול שכל כך חיכינו לו הרבה זמן.
ארזתי את המזוודה שלי, לא היה לי כל כך הרבה לשים בה אז זה יצא זריז מבדרך כלל.
״אני לא מבין אותך, איך את יכולה לא להצטרף עם הכיתה שלך לטיול אשכרה לאירופה ועוד F4 מצטרפים כי הם בשנה השניה.״ רן נכנס לחדרי והביט במזוודה המלאה.
״רן, אתה מכיר אותי, אתה יודע שאני אהנה יותר בחברת חברה שלי מאשר לטוס לטיול המטורף שלהם ועוד עם ילדים מגעילים. אני לא יודעת אם בכלל אצליח לשרוד שם, אני בטוחה שהם הפעם מתכננים לזרוק אותי איפשהו שם...אמילי ואני חיכינו לזה כל כך הרבה זמן, אז אף אחד לא יעצור לי את זה וגם אתה לא!!״ הדגשתי לבסוף.
״את כל כך פריירית, אפילו אמא ואבא חושבים ככה.״ הוא גלגל את עיניו ויצא מחדרי לאחר מכן.
שמעתי צלצול טלפון והבנתי שזאת בטח אמילי אז עניתי.
״את מוכנה לטיול הכי כיף אבר!!״ היא צעקה לי בטלפון.
״כן, אני ממש רוצה כבר להגיע לשם!!״ החזרתי לה באותו הטון.
״תפגשי אותי עכשיו בתחנה ממול הבית שלך...אני כבר אהיה שם.״ אמילי אמרה.
״אוקיי, אני כבר יוצאת.״
ניתקנו את השיחה, לקחתי את המזוודה שלי ויצאתי לעבר הדלת.
לפני שיצאתי הרגשתי מבטים אפלים נועצים בי וכשהסתובבתי אחורה ראיתי את משפחתי.
״את בטוחה שאת רוצה ללכת?!״ אימי התקדמה אלי.
״כן...״ אמרתי ובאתי לפתוח את ידית הבית, אך היא תפסה בכף היד שלי.
״את בטוחה במאה, במאה אחוז??״ היא הביטה לתוך עיניי.
״כן, אני בטוחה במיליון אחוז ואפילו יותר.״ הבטתי בה.
״ילדה פריירית!!!״ היא צעקה עליי ושחררה ממני.
״הפעם אני חושב שאמך צודקת...״ אבי מלמל והלך בעקבותיה.
לא עניתי ויצאתי ישר מהבית בלי להביט במבטים המאיימים שלהם.
הגעתי כמעט לתחנת האוטובוס וראיתי את אמילי קוראת לי מרחוק.
״או...סוף סוף הגעת, מה עיקב אותך כל כך הרבה זמן.״
״אל תשאלי אפילו...״ אמרתי לה מיואשת.
״טוב, זה כבר לא משנה, העיקר שאת פה.״ היא חייכה והסתכלה על הלוח שהיה רשום את הזמן שהקו שלנו אמור לנסוע.
אחרי חמש דקות הקו באמת הגיע ועלינו עליו.
אמילי ואני תפסנו מקומות ישיבה והנחנו את המזוודות מתחת לרגלינו.
דיברנו כמעט כל הנסיעה על מה אנחנו עומדות לעשות ואיזה כיף יהיה לנו, כמה חבל שנדב תקוע עכשיו במסעדה.

״ליסה...ליסה...״ שמעתי את קולה של אמילי.
״אה..״ מלמלתי מעייפות.
״תתעוררי, הגענו.״ היא המשיכה לנער אותי מעט.
פקחתי את עיניי באיטיות, האור סנוור מאוד את עיניי אחרי שהתרגלו לחושך.
״כמה זמן ישנתי?״
״גם אני נרדמתי אז אני לא בטוחה בזה, אבל אני חושבת בערך שעה וחצי?״ עיניה הביטו למעלה כשהיא חשבה.
״טוב, בואי נרד מהאוטובוס.״ היא אמרה, ולפני שירדתי מתחתי את כל גופי חזק כדי לשחרר את כל שרירי הגוף שהיו לפני רגע במצב שינה.

אמילי ואני הלכנו יד ביד כדי לייצב אחת את השניה בשבילים התלולים שהיו לא מעט אבנים מתחתיו.
כמה פעמים כמעט מעדתי ונפלתי, אבל למזלי אמילי תפסה אותי בזמן.
לבסוף הגענו לביתה של דודתה, הבית באמת היה וילה מינית כזאת חמודה, נכנסו אל ביתה כשאמילי החזיקה את המפתחות שפתחו את דלת הכניסה.
הרחנו ריח טוב של בישול דרך הסלון והתקדמנו אל עבר המטבח כדי להגיד שלום לדודתה.
״היי דודה, מה את מכינה?״ אמילי הביטה בסירים הרבים.
״אוו, מתוקות שלי, הגעתן, איך היה הדרך? בטח אתן מאוד עייפות.״ היא הסתובבה אלינו לאחר ששמעה את קולה של אמילי.
״היה בסדר, נהנו מאוד מהנסיעה.״ חייכתי אליה.
״בטח היה לכן מאוד קשה להגיע דרך השביל הזה...״
״לא, זה בסדר, אנחנו הסתדרנו.״ אמילי אמרה לה כדי להוציא את דאגותיה.
דודתה הייתה מאוד חמודה, שיערה החלק הבלונדיני הגיע עד לכתפיה, כמעט קרה, ועיניה החומות הגדולות כצבע שקד הביטו בנו בחיוך, היא בדיוק הזכירה לי את אימה של אמילי.
״אתן בטח רעבות מאוד מהנסיעה הארוכה, תעלו לחדרים ותחליפו בגדים. אני אקרא לכן תכף לאכול.״ היא המשיכה בבישולה.
״אוקיי, אנחנו עולות.״ אמילי עלתה במדרגות ואני בעקבותיה.
פתחתי את החדר שבו אני אמורה לחיות לכמה ימים והחדר היה לא גדול ולא קטן.
הוא היה פשוט מקסים, אבל מה שבטוח יותר ענקי מחדרי בבית.
המיטה הזוגית הוצמדה לקיר הלבן, לידה שידה קטנה ועליה מונחים כמה נרות ריחנים ודפים חלקים היושבים אחד על השני מסודר. החלון הקטן מעל המיטה השקיף על הנוף היפיפה של הים הכחול, זה היה פשוט מושלם!
ראיתי דלת קרובה לחדרי ויכולתי לנחש שזה בטח חדר האמבטיה.
לקחתי את בגדי ונכנסתי להתקלח כדי לרענן את עצמי.
סיימתי להתקלח ולבשתי מעליי סוודר כחול ומכנסי הג׳ינס הקצרות והשחורות.
ירדתי למטה וראיתי את אמילי כבר מתיישבת בשולחן עם האוכל הרב שחיכה שכבר יאכלו ממנו.
התיישבתי לידה והתחלנו לאכול.
״ואוו, האוכל שלך מצויין.״ מלמלתי כשאני נוגסת מהשניצל הטעים.
״תודה לך מתוקה, אני שמחה שאת אוהבת את האוכל שלי.״ היא הניחה על השולחן שתיה קרה.
״אז אתן הולכות לדוג עוד מעט?״ היא שאלה והתיישבה לצידינו.
״כן,כשנסיים לאכול נצא לים.״ אמרה אמילי.
״אוקיי, אני לא אהיה כאן בזמן הקרוב, אני הולכת לסבך כי הוא לא מרגיש טוב כל כך. כשאני לא אהיה פה אני מצפה שתשמרו על עצמכן ולא תעשו שום דבר שעלול לסכן אתכן. המפתח של הסירה נמצאת שם.״ היא הצביעה על הקיר ליד השיש שתלוי שם מפתחות רבים.
״אוקיי, תודה.״ אמרנו לה ביחד בחיוך.
סיימנו לאכול די מהר, כנראה מהתרגשות שאנחנו יוצאות עכשיו לדוג.
לקחנו את המפתחות ויצאנו מהר לעבר הים הגדול.
ראינו סירה קטנה ישנה העומדת לה על שפת הים ועלינו עליה.
אמילי לקחה את המפתח והפעילה את המנוע של הסירה.
״את מוכנה לצאת לדרך!?!?״ היא צעקה והחזיקה בהגה השחור.
״כן!!!״ צעקתי לה, והתחלנו לנסוע לעבר הים הגדול.
האוויר של הים היה כל כך מענן, שיערי הארוך התנופף ברוח הקרה, מרוב שהרוח הייתה חזקה יכולתי לנחש ששערי כבר נקשר זה בזה, הריח של המלח ריענו את אפי הקטן.
״נעצור פה?״ אמילי שאלה והביטה בטריטוריה של המים.
״כן.״ אמרתי לה ולאחר מכן היא כיבתה את המנוע.
לקחתי את החכה של הדייג שלי ואמילי לקחה את שלה. עמדנו שתינו על שפת הסירה ושלחנו את החכה אל הים.
״בואי נעשה התערבות.״ אמילי הביטה בי ולאחר מכן בחכה.
״איזה התערבות?״
״מי שפחות תתפוס דגים תזמין אותה לארוחה מפנקת, מה את אומרת?״ היא הרימה מעט את קולה בגלל הקולות החזקים שנשמעו מהגלים.
״סבבה.״ עניתי לה.
התחלנו את התחרות, ואמילי ואני כמעט כבר נרדמנו כי הזמן עבר ושום דג לא יצא מין המים.
״את בטוחה שיש בים הזה דגים?״ שאלתי מחוסר סבלנות.
״בכל ים יש דגים טיפשונת, אבל היום כנראה הם לא רצו לצאת...״
״כנראה הם ברחו כששמעו שאת באה אליהם.״ צחקקתי אליה.
״על מה את מדברת הדגים חברים טובים שלי, זאת כנראה את זאת שהבריחה אותם.״ היא התגרת בי גם.
החלטנו לוותר, והחזרנו את החכה אל תוך הסירה והנחנו אותם בצד.
התיישבנו על הספה הקטנה ובלי ששמנו לב נרדמנו אחת על השניה.
״הי, ילדת מכבסה!!״ שמעתי קול מוכר מרחוק, אך הבנתי שזה רק חלום והמשכתי לעצום את עיניי.
״ילדת מכבסה, את שומעת אותי!?״ הצעקה עוד פעם נשמעה, אבל התעלמתי.
״אמילי, אני חולמת עכשיו?״ מלמלתי אליה.
״אה...חולמת על מה?״ היא פהיקה.
״אני ממשיכה לשמוע את קולו המעצבן של ליעם.״ מלמלתי אליה שוב.
לפתע הרגשתי את הגלים של המים יותר תוקפנים מהרגיל, פתחתי את עיניי, ואמילי התעוררה אחרי.
הבטתי למעלה וראיתי אוניה עצומה מולינו ובתוכה היו כל השכבה של כיתות שנה ראשונה ושניה.
מבטי אוטמטית הופנה ישר לפנים מוכרות ושם היו כל F4 חוץ מדילן, הם צחקקו לעברינו.
״שמעתי שילדת המכבסה הלכה לים, תראי את עצמך.״ ליעם דיבר דרך הרמקול.
״היי!! למה אתה פה?! אתם לא אמורים להיות באירופה או משהו כזה??״ נעמדתי מהר.
״היינו שם מלא פעמים, נמאס לנו כבר לראות את אותו המקום כל הזמן, רצינו לראות אולי יש עוד מקומות חדשים שאפשר להנות יותר והמליצו לנו על המקום הזה. ממש צירוף מקרים, את לא חושבת?״ הוא המשיך לצחקק.
״לא ידעתי שגם את תהיי פה ילדת מכבסה.״ הוסיף לפתע וכולם צחקו.
״אז לך תהנה בטיול שלך!! תתנהג כאילו אתה לא מכיר אותי ואני אשמח מאוד!״ צעקתי לו.
״הסירה הזאת נראת ישנה מדי...אתן תהיו בסדר?״
״גם אם זאת סירה ישנה, היא עדיין סירה!!״ המשכתי להרים עליו את הקול.
״זה לא אמור להיות אכפת לך!!״ הוספתי לאחר מכן והגרון שלי כבר התחיל לכאוב מרוב זעמי כלפיו.
״טוב, צודקת, את באמת לא תטבעי גם אם הסירה תתהפך, את למדת לשחות, נכון?״ הוא אמר ולא הבנתי את כוונתו.
״יאללה, בואו נלך!״ אמר והאונייה התחילה לנוע.
האונייה התקרבה אלינו והגלים היו כל כך גבוהים בגלל זה.
אמילי ואני כמעט מעדנו, אך הצלחנו לייצב את עצמינו ומים מין הים עפו לעברינו ושתינו נרטבנו מאוד.
״אני כל כך שונאת אותו!!!״ צעקתי מתסכול וכעס רב.
אמילי ניסתה להרגיע אותי, אבל לא יכולתי לעצור את זעמי כלפיו.
מה הוא רוצה ממני לעזאזל? לא משנה לאן אני אלך תמיד המזל הרע ישאר איתי בגללו.