בנים על פני פרחים 🌺

פרק 46

ליעם ואני ישבנו בתוך המכונית, ציפינו בסרט רומנטי במסך די גדול...ליבי פעם בחוזקה, כל סצינה רומנטית שהגיע לא יכולתי לבלוע את הרוק שלי בטבעיות.
אחרת זה היה מסגיר אותי!
הבטתי בליעם במהרה, הוא בהה בסרט בקפדנות, פניי הפכו לאדומות פתאום.
למה אני מרגישה כל כך שחם לי...? למה אני כל כך נרגשת?? זה רק ליעם!
לפתע סצינת נשיקה הגיע, אני לא מאמינה...למה סצינה כזאת מופיעה בפנינו? זה כל כך מביך!!!!
ליעם התחיל לזוז מעט מחוסר נוחות, התפללתי שלא הסתכל עליי עכשיו, הרגשתי מובכת כל כך.
אם הוא מסובב את הראש, הוא מה זה מת!
החלטתי לקחת פופקורן שהתייצב לידינו, אולי ככה זה יראה יותר טבעי? אם אוכל?
אך זה לא היה המצב, ידינו התנגשו ברגע שנחתו יחד על הפופקורן, לא אין סיכוי!!! עכשיו אין דרך לצאת מהסיטואציה!!
בהיטי בו מופתעת וכך גם הוא בי, ליבי דפק בחוזקה.
לא יכול להיות, זה הולך לקרות עכשיו? עיניו נעצו בי כל כך לעומק...
לאחר כמה שניות ליעם התחיל להתקרב אלי, עצמתי את עיניי וניסיתי להישאר רגוע.
למרות שאם שעוד שניה הרגשתי את עצמי מתפוצצת, שפתינו התקרבו...״תענה לטלפון בבקשה, תענה לטלפון בבקשה...״ מוזיקת רקע התנגן מהטלפון שלי.
עיניי נפקחו כשקלטתי שזה בה ממני וליעם התרחק ללא ברירה, שיט.
הוצאתי את הטלפון מהכיס ועניתי בכעס מעט, ״ליסה!!״ שמעתי קולות של צחקוקים ברקע.
״אמא?״
״ליסה, את חייבת להגיע!!! תראי מה הביאו לנו!!״ כל משפחתי צעקה בהתלהבות רבה.
נו באמת, מה עכשיו? מה יכל להרוס את כל האווירה הטובה הזאת?
רגע, מה אני אומרת? ממתי אכפת לי?

ליעם החזיר אותי הביתה מבואס מעט, יכולתי להבין אותו...אבל כנראה שזה צא היה צריך לקרות עכשיו.
נפרדנו לשלום ונכנסתי הביתה במהירות, להבין ממה כל המהומה הגדולה.
״אני בבית.״ אמרתי ובאתי לסלון.
ראיתי את כולם מתיישבים מסביב לשולחן, בעוד פאר גדול של אוכל עשיר התייצב באמצע.
אבי האכיל את אימי משמחה, כך גם רן לא הפסיק לאכול מהתרגשות, ״מאיפה כל האוכל הזה הגיע?״ שאלתי בשוק כשבחנתי את כל האוכל המשובח.
״זה כל כך ברור, למה את שואלת כל פעם שאת רואה את זה?״ שאלה אימי והמשיכה לאכול.
״הם אומרים שליעם הזמין את זה בשבילינו.״ רן השיב באושר.
״השף של המלון בעצמו הביא את זה.״ אבי צחקק.
״הוא הביא דג כזה ענקי וחתך את זה פה בעצמו!״ הסביר רן.
״אני יודע שזה דג בגלל שהוא אמר לי, אני חשבתי שזה לויתן!!״ המשיך להסביר אבי. ״תמשיך לאכול, תמשיך מהר!״ אימי דחפה לו עוד אוכל לבטן.
אני לא מאמינה, ליעם עשה זאת? למה?
״מותק בואי נמות הלילה אחרי שנאכל! בואו נאכל ונמות!״ אבי הגיב קיצוני והם הרימו כוס יין לחיים באוויר.
הלכתי לחדרי בלי לומר אף מילה, התיישבתי בכיסא ובהיטי לרגע בנקודה מסויימת.
מצד ראשון, אהבתי לראות את משפחתי מאושרת כל כך ועל כך שליעם התחשב ודאג כל כך.
אבל מצד שני, כאב לי מעט...הרגשתי רחמים מצד ליעם כלפיי וכלפיי המשפחה שלי.
לא רציתי שזה יקרה, רק קיוויתי לאהבה שקטה...ללא מחשבות ודאגות כאלו.
ההרגשה הזאת מתישהו תסתיים?
החזקתי בטלפון ובהיטי בו, לפתע הודעה נשלחה אלי. "אני אומר לך את זה בגלל שאת תתעצבני שוב, אבל...זה לא בשבילך." קראתי את ההודעה והבנתי שזה מליעם. ״אל תאכלי אפילו חתיכה אחת!״ הודעה נוספת הגיע ממנו.
חיוך קטן עלה לפניי, משום מה זה המצחיק אותי...
הרגשתי את העייפות תוקפת אותי, החלטתי להפסיק לחשוב וללכת לישון וכך עשיתי.

קמתי מוקדם לעבודה, התארגנתי במהירות ויצאתי לדרך, מחשבותיי עדיין נדדו על מה שקרה אתמול עם ליעם.
בעצם, הכל קרה כל כך מהר, לא יצא לי לעכל את הסיטואציות...
העבודה עברה בקלילות היום למזלי, התיישבתי בכיסא ונדב ואמילי פיטפטו בינהם.
בזמן הזה רק חשבתי...מתי אפסיק לחשוב!!?
״ליסה, האם משהו לא בסדר?״ אמילי שאלה כשקלטו שאני שקטה יחסית.
באתי להגיב לה, אבל צלצול נשמע במהירות מהטלפון שלי.
"ליעם"
אוף למה הוא צריך להתקשר אלי עכשיו? בלעתי רוק ועניתי בחביבות.
״הלו? או ליעם?״ אמרתי בקול.
החלטתי לשנות מסלול, התחלתי לעשות קולות של משאבי רוח גבוהים כך שיחשוב שיש לי בעיית קליטה קשה.
״אני לא שומעת אותך טוב, אני בחנות הדייסות ואני מאוד עסוקה! יש כל כך הרבה לקוחות פה!!״ צעקתי בהגזמה.
״תסלחי לי, את יכולה להביא לי דייסת אורז?״ סתמתי את אפי, ניסיתי לחקות אדם זר כלקוח.
״כן, כבר באה!!״ השבתי במונולוג עם עצמי.
״שמעת את זה? אני כל כך עסוקה שאני חושבת שאני אצטרך לעבוד כל הלילה, לכן אני לא חושבת שאני אוכל לראות אותך לזמן מה!!! מצטערת, מצטערת, מצטערת, מצטערת!!״ קול נוסף של משאבי רוח ונתקתי במהירות.
מבטי היה מרוכז כל כך, אמילי ונדב הביטו בי מהצד מבולבלים ובמסעדה שהייתה יחסית ריקה, לא כמו שתיארתי בכל אופן...
״תסלחי לי, את יכולה לתת לנו עוד קימצ׳י?״ אחת מהלקוחות באמת קרא לי. ״כן, עוד רגע בבקשה.״ מלמלתי וקמתי מהכיסא.

העבודה נגמרה, נפרדתי מאימלי ונדב לשלום והחלטתי ללכת לשחות מעט בבית הספר, אולי זה ירגיע את מצב הרוח שלי.
נכנסתי למים, עשיתי כמה שחיות טובות וארוכות, המים גורמים לי לנקות את הראש מהכל...
בלי לשים לב הזמן עובר מהר כשהראש ממוקד רק בשחיה הכייפית.
נשענתי על מעקה הבריכה, ראיתי נעליים זרות עומדות מולי, הרמתי את ראשי ודילן עמד בחיוך, בהה בי.
״דילן!״ קראתי בשמו.
הוא עשה לי שלום עם ידו בחיוך וחייכתי גם כן.
יצאתי מהבריכה והתארגנתי, לא עבר הרבה זמן וישבתי בחוץ ודילן הביא לנו כוס קפה חם בידו.
״תודה רבה.״ הודתי לו והוא התיישב יחד איתי.
״את מתאמנת אפילו בהמהלך ההפסקה?״
״סתם...״ עניתי בקצרה. ״זה לא נראה כמו סתם, אני חשבתי שאת במחנה האימונים הלאומי.״ דילן גרם לי לצחוק.
״אני מרגישה רעננה אחרי שאני מתאמנת.״ הסברתי לו את הסיבה.
״את מרגישה לא בנוח?״ העפתי מבט אל הרצפה וחשבתי. ״מה לגביך, דילן? למה באת לבית הספר?״ ניסיתי להתחמק מהשאלה שלו.
״השארתי כמה דפי תווים פה.״ הנהנתי בהבנה.
צלצול טלפון נשמע ברקע, דילן ענה לשיחה. לקחתי שלוק מהקפה החם הוא טעים ממש!!
״כן, ליעם?״ שמעתי לפתע את שמו יוצא, התחלתי להשתעל חזק.
איך תמיד זה קורה?? בעוד שאני מנסה להתחמק ממנו, אני רק שומעת עליו יותר.
״אני? אני בבית הספר, אני עם...״ בזמן השיחה דילן כמעט אמר את שמי, אך מיד עשיתי לו סימן עם ידי שלא יגיד שאני איתו, אחרת ליעם יבוא אלי שוב!!
דילן הבין את הרמז למזלי, ״אוקיי, אני אחכה.״ השיב לליעם.
השיחה התנתקה מיד. ״ליעם אמר שהוא בדרך לכאן, אם תחכי, תוכלי לראות אותו.״
או שהוא עדיין לא הבין את הרמז...״הבנתי.״ השבתי בחיוך מזוייף.
״אבל למה...?״
״אני מאוד עסוקה היום, לכן אני צריכה ללכת הביתה מהר, שכחתי לגמרי.״ קטעתי את דבריו וקמתי. ״דילן, אני אראה אותך יותר מאוחר, תודה על השתייה.״ חייכתי ועפתי משם בהליכה מהירה, בלי לחכות לאף תגובה שלו.
אסור לי לראות את ליעם, לא עכשיו!!! אני לא מרגישה בנוח...