בנים על פני פרחים 🌺

פרק 28

יצאתי מהבית והחלטתי ללכת לחפש את ליעם, כדי להבין מה פשר העניין לכל מה שעשה.
הבנתי לפי מייקל שליעם נמצא במועדון הקטן והפרטי שלו, בו שוכן בתוך בית הספר.
לא לקח לי הרבה זמן להגיע וכבר נכנסתי בסערה אל מועדון המשחקים שלו.
ראיתי אותו במקרה יושב בכורסה יוקרתית ומשחק פלייסטיישן מול הטלוויזיה. פסעתי אליו מיד ועמדתי מול המסך בעודי מסתירה לו.
״בוא נדבר.״
״או.״ קלט אותי מתנשפת לרגע וחזר למשחק. ״הגעת בעצמך? מה הסיבה שגרמה לך לרוץ כל הדרך לפה?״ שאל מרוכז במשחק מכוניות.
מבטי הופנה לטלוויזיה, לא נוח לי לדבר כשהוא משחק לי מול העיניים! זאת לא צורה.
חזרתי להביט בו בכעס והתחלתי להסתיר עם כל גופי את הטלוויזיה בכוונה, ״אתה לא מבין מה אני אומרת? אמרתי לך שאנחנו צריכים לדבר.״ הרמתי את קולי.
״זוזי.״ ניסה לתפוס את המסך מול עינייו, כך שהזיז את ראשו מצד לצד.
״את לא הולכת לזוז?״ צעק ודחף אותי הצידה, כדי שהוא יוכל להמשיך לשחק.
למזלי תפסתי את עצמי לפני הנפילה, ״נו באמת!״ אמרתי מתוסכלת.
ללא ברירה כיביתי את הטלוויזיה לגמרי, כך שהוא יוכל סוף סוף להתרכז בי! ולא במשחק המטופש הזה.
ליעם יצא מהריכוז כשראה את הטלוויזיה כבויה לגמרי, ״מה? מה לא בסדר בזה?!!״ דפק על השלט מבולבל.
עמדתי מולו זקופה וגאה כשידיי מונחות על מותניי, מגיע לו!
״עמדתי לקבל ציון גבוה ועכשיו הכל נמחק בגללך! מה לעזאזל את רוצה?״ קם ורטן עליי ברוגז.
״אני זאת שאמורה לשאול אותך מה לעזאזל אתה רוצה! בלי לקבל רשות, איך אתה יכול להפוך את הבית שלי ככה!״ הרמתי את קולי בעצבים בחזרה.
עיניו התגלגלו למעלה במחשבה, עד שקלט את כוונתי, חייך.
״אה, זה...״ התיישב בחזרה על הספה. ״יש משהו שאת לא שמחה לגביו? תגידי לי ואני אשלח לך אחד חדש.״ נאנח בהתנשאות.
״יאא! למשפחה שלי יש מיטות וכיסאות, מכונת כביסה, מקרר, טלוויזיה, יש לנו הכל!״ נסיתי להסביר לו שאנחנו כלל לא היינו צריכים את הדברים האלה כבר מהתחלה, זה לא שהיינו עניים לגמרי.
ועוד יותר עיצבן אותי, בכך שזה מרגיש כאילו זה בא מרחמים!
״וזה לא נהדר להחליף הכל בדברים חדשים?״ שאל בחיוך עקום.
״למה אתה מחליף אותם? מי אתה לעזאזל?״ גלגלתי את עיניי, מה הוא צריך להתערב בחיי המשפחה שלי?!
״למה כוונתך? החל מאתמול אני החבר שלך! שכחת?״ לטש את עיניו.
״אתה מתנהג ככה כל פעם שיש לך חברה? קונה לה בגדים, מכוניות, מחליף רהיטים...אחרי זמן מה אתה מחליף לה גם את הבית?״ בהיטי בו חסרת סבלנות.
״תאמת, אני רציתי קודם לשנות את הבית...המזכיר שלי אמר שבגלל שהבית שלכם מעל למכבסה, הוא הציע לי לחכות אם זה בנתיים.״ השיב ברצינות גמורה לשאלתי.
זה פשוט לא הגיוני, למה שהוא יעשה זאת?! אני מתקשה להאמין שאני נמצאת מול אדם בעל חוסר מוח, כבר אין לי איך להגיב להתנהגותיו.
״מה אתה חושב שאני? האם אני ליסה, ניראת לך אחת שתמכור את עצמה רק בגלל השטויות שלך?!״ הרמתי את קולי וליעם רק המשיך להשתעשע ממני, עם חיוך מרוח על פניו.
״אמרתי לך, אתה לא קונה חברים אם כסף אתה מרוויח אותם אם הלב שלך. למרות שאני לא יודעת איך התייחסת לחברות הקודמות שלך בעבר, אני באמת שונאת דברים כאלה.״ נאנחתי מתוסכלת.
״אף אחת.״ הביט הצידה ממבוכה.
״מה?״
״החברות הקודמות שלי...לא היו לי בכלל!״ חזר על עצמו ועיניו נרתעו ממבטי המבולבל.
״זה...״ השבתי ועצרתי את עצמי מלהמשיך.
״אז אני אוותר לך הפעם...אבל תיזהר בפעם הבאה!״ תיקנתי את עצמי בצעקה.
״המזג הגרוע הזה שלך, למה כל פעם שאני מתנהג אלייך יפה, את מתעצבנת מיזה?״ שאל כשעיניו נועצות בי מבט חודר.
״מי ביקש ממך להתנהג אליי יפה?״
״קליע טובה!״ קלטתי מזווית עיניי את מייקל משחק סנוקר עם בחורה יפיפיה.
״תמצאי את התנוחה הנכונה ותזרקי.״ עיניי עברו אל טום ששיחק עם בחורה אחרת פגיע במטרה.
חתיכת מועדון הבנים בנו פה, מעניין למה זה מיועד...בטח למשוך לפה בנות בשביל עצמם או משהו כזה.
״אבל...זה כל מה שאתם עושים כל היום?״ פניתי אל ליעם לאחר מבט קצר מסביב.
״מה, את מודאגת?״ השיב בחיוך.
לא עניתי, רק בהיטי ברצפה, לא היה לי כוח להתווכח איתו שוב...שאלתי רק כי הסתקרנתי. למי אכפת בכלל...
״יש מסיבה היום, לכן זה מקרה מיוחד...אני בדרך כלל לא נותן לנשים להיכנס.״ הסביר והביט לרגע במייקל וטום.
״מסיבה? איזו מסיבה?״ שאלתי וליעם סימן עם ראשו לכיוון דילן, יושב עם שתיי נשים, בעודו מלמד אותן משחק קלפים מקצועי. לאחת מהן הוא עקיף את זרעו סביבה.
דילן מרגיש לי מוזר...
מייקל הופיע פתאום לידנו והביט גם כן בדילן, ״מה קורה לפרחח הזה דילן? האם הוא חזר אחרי שהוא הפך להיות גבר אמיתי בפריז?״ שאל בחיוך מרוצה.
״לראות אותו ישן כל היום כמו חתול...חשבתי שהוא בחיים לא יתבגר, עכשיו לעומת זאת הוא התבגר יותר, הפך להיות בן אדם...עבר הרבה זמן מאז שראיתי אותו ככה.״ השיב ליעם גם כן בוחן את דילן בחיוך.
החלטתי לעזוב, הרגשתי אי נוחות כשראיתי את דילן מנוקדת מבט שונה...איך זה שהוא ישתנה כל כך?
עליתי במדרגות לעבר היציאה באיוש. ״לאן את הולכת?״ שאל ליעם קולט אותי פותחת את הדלת.
״לא עניינך.״ השבתי באדישות וסגרתי אחרי מיד.
לפעמים אי אפשר להאמין למה שרואים, ואז צריך להאמין למה שמרגישים...
איני בטוחה מה אני מרגישה כלפיו, דילן בעבר זה לא דילן של היום.
יצאתי מבית הספר באנחה כבדה והכנסתי את ידיי לכיסי מהקור...ניערתי את ראשי לרגע, כדי להעלים כל מחשבה שהייתה לי.
״ליסה, את רוצה להצטרף למועדון הרוכבים שלנו?״ פתאום ילדה באה משום מקום והחזיקה בידי.
הרמתי את ראשי וראיתי עוד חבורה של תלמידים מתקרבים אלי בחיוך רחב. זה מה שקורה שליעם מתחיל משהו...
״ליסה, את יכולה להיות הקפטן שלנו?״ ילדה אחרת דחפה את השניה ושילבה את זרועותינו יחד.
ראשי כאב, לא מספיק מה שעובר עליי, עכשיו רק זה חסר לי...
״ליסה היום מסיבת היום הולדת שלי!״ את חייבת לבוא!״ מישהי אחרת הצטרפה מהצד השני.
ניסיתי להתנגד לאחיזות של כולם, ידעתי שהם עושים זאת רק מאינטרס...״ליסה!״ ״ליסה!״ ״ליסה!״ ״ליסה!״ שמעתי שוב ושוב את שמי, עד שזה התחיל להיות מוגזם מידי.
״רגע!״ הסתובבתי אליהם, בעודי עושה סימן של סטופ עם שתיי ידיי.
כולם הפסיקו לדבר ושתקו מיד, חיכו לשמוע את תשובתי.
״יאא, תסתכלו לשם!!״ צעקתי והצבעתי אל השמיים הכחולים.
אולי ככה זה יתן לי את ההזדמנות לברוח מכולם...
התחלתי לרוץ בכל כוחי מסביב לבית הספר, התלמידים קלטו זאת ורצו אחרי מיד כשהבינו שעבדתי עליהם.
צרחות ברקע החרישו את אוזניי, ניסיתי לחשוב על מקום בו אף אחד לא ימצא אותי...
איכשהו הצלחתי להתחמק מכמה תלמידים, המשכתי לרוץ לאזור המרפסות. שם דילן ואני ניפגשנו...
פתחתי בהתנשפות כבדה את הדלת האפורה וסגרתי אותה מיד אחרי.
האוויר הנעים שנגע באפי...הרגיע את גופי, עכשיו אוכל נשום לרווחה.
״זה יותר מפחיד מאיומים שלהם, למה הם מתנהגים ככה?״ מלמלתי לעצמי מתוסכלת.
עדיף שהתנהגו כמו קודם, זה היה מלחיץ ומוזר מידי! כל שניה הם משנים את הדעה שלהם כלפיי, מה זה הטמטום הזה?!!
״בימים האלה את לא צועקת וצורחת יותר?״ שמעתי קול מוכר.
הסתובבתי מהר בבהלה, ״דילן!״ קלטתי אותו נשען על הקיר.
אפילו לא שמתי לב שהוא נמצא גם במרפסת, כבר פעמיים שזה קורה לי...אני פשוט מפוזרת מידי בשביל לקלוט דברים.
הוא התקדם אלי בחיוך קטן ונשען עם זרועותיו על קורת המרפסת, בעודו מביט על הנוף היפה.
בהיתי בו עדיין המומה שהופיע מולי פתאום, ״הרגלים יכולים להיות מאוד מפחידים.״ נאנח. ״המקום הזה נשאר בדיוק אותו הדבר...אבל זה מאוד שקט, איזה מוזר...זה לא מרגיש טוב.״ הוסיף, בוחן את סביבת בית הספר מלמעלה.
צחקקתי טיפה ממילותיו, דילן זה שתמיד היה שקט מידי...כך שהמקום מרגיש רגוע יותר, אבל עכשיו... זה לא מתאים לו לדבר ככה...הוא ישתנה, אני בטוחה.
״מתי אתה חוזר?״ שאלתי בסקרנות לאחר שתיקה של דקה.
״אני לא חוזר, ואת?״ עיניו הביטו בעיניי.
״מה...?״ לא הבנתי את כוונתו, עד שהוא המשיך את דבריו.
״את באמת יוצאת עם ליעם?״ הסתקרן מהשמועות שליעם המציא.
״אה...זה...״ השפלתי את ראשי, לא ידעתי מאיפה להתחיל את הסיפור הארוך. אבל אני בטוחה שדילן יודע מספיק עליי בשביל לדעת שזה לא יקרה ביני לבין ליעם.
״זה נראה אמיתי.״ חזר להביט בנוף.
כשחושבים על זה, ממתי זה מעניין אותו מה קורה ביני לבין ליעם בכלל...? אבל בכל זאת החלטתי להישאר כנה איתו.
נאנחתי, ״אה...תאמת...״ הזזתי את גופי מצד לצד חסרת סבלנות לנושא.
״האם חזרתי קצת באיחור?״ קטע אותי בשאלה.
״אה?״ הפנתי את מבטי אליו בבילבול.
״אני קיוויתי לבקש ממך לצאת איתי.״ עיניו הביטו בי כשחייך חיוך מתוק.
״מה?!״ הרמתי את קולי, להיות בטוחה ששמעתי נכון את דבריו.
״אני צוחק.״ קלט את פניי האדומות וצחקק מהתמימות שלי.
נאנחתי מיד, איפשהו הרגשתי הקלה שזה לא נכון...כן היה לי רגשות כלפיו, עד עכשיו...אבל כשהבנתי שהוא אמר זאת בציניות הרגשתי גם אכזבה כלשהי...
אני פשוט משתגעת!! איני יודעת מה אני מרגישה, הכל פשוט מבלבל אותי.
״אז מה לגבי...שניצא בחשאיות מאחורי הגב של ליעם?״ מילותיו שוב גרמו לי לפתוח את עיניי לרווחה, מה הוא מנסה לעשות בדיוק?! לפני רגע דילן אמר שזה בצחוק...מבחינתי אני לא מוצאת בזה משהו מצחיק בכלל! זה ממש לשחק ברגשות של האדם.
״דילן...״ מלמלתי את שמו, המומה מהתנהגותו, זה כלל לא מתאים לדילן של פעם.
״זה עדיין אותו הדבר.״ נאנח. ״גינת הפרחים.״ הוסיף והביט למטה.
כשדילן העביר נושא הרגשתי הקלה כל כך, כי לא הייתי כלל מוכנה אם זה היה באמת קורה...איך הוא פתאום החליט לדבר על היחסים בנינו? זה לא שזה עניין אותו פעם.
הבטתי אחריו למטה, ״אני התגעגעתי לזה.״ אמר בחיוך קטן.
דילן הלך ופתח את דלת הכניסה, בלי להוסיף עוד מילה וסגר אותה אחריו.
עיניי עקבו אחריו כל הדרך עד להיציאה, למה אני מרגישה שמשהו לא בסדר איתו...?