בנים על פני פרחים 🌺

פרק 20

לחצתי בכל הכפתורים האפשרים, אולי כך משהו יעבוד, אך שום דבר לא זז.
לא משנה עד כמה בעטתי בחוזקה על דלת המעלית, שום דבר לא עבד ויותר גרוע, אני אשכרה תקועה עם ליעם הדפוק!
״הי! יש שם מישהו.״ צעקתי לכיוון דלת המעלית, אבל שום מענה לא ענה לי.
״הצילו!!״ המשכתי לצעוק בכל כוחי, אבל הפעם שום תקווה לא עזרה כרגע.
ליעם ניסה לדפוק כמוני בכל מקום אפשרי במעלית, אולי בכל זאת משהו יפעל, אבל עדיין שום דבר לא זז.
״ליעם, אני חושבת שכדי שנפסיק, אם תמשיך המעלית תיפול ובסוף נמות...״ ניסיתי לעצור בעדו והלחץ טיפה גבר עליי, אף פעם לא אהבתי להישאר במקומות חשוכים, במיוחד להתעקה במעליות...
״אז מה את מציעה שנעשה?״ הוא שילב את ידיו זו בזו.
ניסיתי לחשוב על כל דבר אפשרי שעלה לי לראש ונזכרתי שהטלפון שלי היה בכיסי כל הזמן הזה.
איזה דפוקה! לא יכולת פשוט לחשוב על זה?
שלפתי מהר את הטלפון והדלקתי אותו, ניסיתי להתקשר למישהו, אך לא היה קליטה כלל.
״אין אצלי קליטה...״ מלמלתי וליעם המשיך להביט בי בתסכול, הוא כנראה גם שנא להישאר ככה ועוד במעלית.
״מה עם הטלפון שלך?״ הבטתי בטלפון ולאחר מכן בו, אולי יש סיכוי שיש אצלו קליטה.
הוא הוציא מכיסו את הטלפון שלו, ״התקשרתי אלייך מאז שהגעתי לפה, מה את חושבת שקרה לו?״ הוא הראה לי שהטלפון שלו התכבה לחלוטין, עקב הבטריה שהתרוקנה לגמרי.
״אז...נאלץ לחכות פה.״ השפלתי את ראשי, הרגשתי לא נעים מתגובתו, מכיוון שהכל באשמתי...לא באתי לפגישה שלנו וגם גרמתי לנו להיתקע פה יחד איתי.
אני לקחתי אותו כל הדרך לפה, רק בשביל לשתות במקום אחר כי היה סגור, וזה מה שקרה...
ליעם הביט למעלה והבטתי אחריו כדי לראות על מה הוא מסתכל.
״יש פה מצלמה...״ מלמלתי, ראיתי מצלמה בתקרת המעלית, יכול להיות שאנשים רואים אותנו משם? ואם כן, אז למה הם לא מחלצים אותנו?!
״היי! הלו, עזרה! אתם לא רואים אותנו?!״ ליעם נפנף למצלמה עם אחת מזרועותיו, אבל שום דבר לא עזר...
החלטנו לחכות, גם ככה שום דבר לא עזר מכל מה שניסינו, התיישבנו במעלית הקטנה, אני התיישבתי מול ליעם והוא מולי, כדי שנוכל לשמור על מרחק מסוים בינינו...
הוא חבט עם ראשו בקיר משיעמום ואני ישבתי בשקט ובתקווה שאולי מישהו יבוא לחלץ אותנו לבסוף.
ניסיתי כמה שפחות לתת לעצמי להביט בו ממבוכה וכך גם הוא נראה אלי.
עד שלפתע העיניים שלנו התנגשו אחת בשניה, הוא לא הפסיק להביט בי ברצינות רבה ואני רק הסטתי שוב את עיניי ממנו מהלחץ.
המחשבות שלי התרוצצו במוחי, למה הוא מביט בי כל כך ברצינות...? על מה לעזאזל הוא חושב בראשו המלוכלך??
לפתע ליעם קם על רגליו והתקדם אלי באיטיות עד שהוא לבסוף התכופף אלי.
״היי, מה אתה עושה?!״ נבהלתי מהיד שחבטה בקיר לפתע קרוב לראשי.
פניו היו ממש קרובים לפניי ועיניו לא הפסיקו להביט בי.
״ליעם...אסור לך...״ מלמלתי בלחש.
עיניו ירדו לשפתיי וקירב את פניו יותר ויותר אלי. עצמתי את עיניי בחוזקה וניסיתי ללכת אחורנית כמה שאפשר, אבל לא יכולתי יותר עד שלבסוף ראשו נפל על כתפי במהירות. ניערתי את גופו מעט כדי שהוא יחזור למקומו, ושלא יתחיל שוב עם הצגותיו המיותרות שלו...אבל לא היה מענה ממנו.
״היי ליעם, מה קרה?!״ נבהלתי לפתע, הוא לא זז כלל. ראשו זז לפתע והחליק לאט על ברכיי שהיו ישרות.
״היי, ליעם!״ נגעתי בחולצתו הרטובה, למה היא רטובה כל כך...? זה בגלל הגשם? איזה דפוק! למה הוא היה צריך לחכות לי ככה?!
לקחתי את ידי ושמתי אותה על מצחו כדי לראות אם יש לו חום ובהחלט המצח שלו רתחה.
״יש לך חום...״ מלמלתי בלחץ, פניו התחילו להזיע, והוא נשם בכבדות.
״תנסי לעמוד בגשם במשך חמש שעות...״ ליעם לפתע מלמל, ולאחר מכן עצם את עיניו.
הוא צודק! הכל בגללי...לא הייתי צריכה לתת לו לחכות כל כך הרבה, אני כזאת סתומה!
נשענתי קדימה טיפה והוצאתי את הג׳קט השחור שלי מגופי, זה הדבר היחיד שעלה בדעתי.
כיסיתי אותו כמה שיכולתי כדי לחמם אותו עד שנצא מפה, אני עשיתי זאת...אז אני חייבת לטפל בו!
״תנוח בינתיים עד שנוכל לצאת מפה...״ שמתי את אחת מידי מעל חזהו.
״אני בטוחה שמישהו יחלץ אותנו...״ הבטתי בפניו החיוורות, אם כל זה שאני והוא לא מסדרים כלל...אני עדיין דאגתי למצבו.
כשחושבים על זה...ליעם ממש חמוד כשהוא ישן, פניו היו כל כך רגועות...רק כשהוא מתעורר הוא נראה כמו איום לסביבה.
הרגשתי מישהו נוגע בשערי בזמן שנתי.
פקחתי את עיניי באיטיות וראיתי את ליעם מביט בי מלמטה בחיוך עדין.
״אני מצטער, זה הכל באשמתי.״ חייכתי טיפה מתגובתו, ממתי ליעם מבקש סליחה למישהו?
״אבל את זאת שהתעקשה לבוא לפה. אם לא היית מתעקשת לבוא לפה, לא היינו תקועים פה.״ ליעם צדק, באמת שנינו טעינו במעשינו. אם הוא לא היה נשאר, הכל היה טוב ואם אני לא הייתי מתעקשת, זה לא היה קורה.
לפתע שמעתי קרקור בטן שהגיע מבטנו.
זה התחיל להצחיק אותי בלי שום סיבה, דפקתי צחוק קליל בגלל זה.
״מה כל כך מצחיק? אני רעב ועייף, הייתי בגשם כל כך הרבה זמן. זה נורמלי שהבטן שלי מקרקרת.״ קולו היה צרוד, וזה התחיל להדאיג אותי טיפה.
״בסדר. כרגע אני היחידה שיכולה לטפל בך. כשתגיע הביתה אמא שלך תטפל בך.״
מבטו הושפל למטה, ניסיתי לחשוב למה מבטו היה עצוב לרגע ונזכרתי במה שג׳סיקה אמרה לי...לא הייתי צריכה לומר לו את זה!
ליסה, את פשוט סתומה!!
״אני מצטע...״ באתי להמשיך, אך הוא קטע אותי מתגובתי.
״לאמא שלי אין זמן לטפל בי...״
״אתה לא חייב לספר לי אם לא בא לך...״ השפלתי גם כן את מבטי, הרגשתי נורא...לא הייתי צריכה בכלל להתחיל לדבר.
״אבא שלי...נפטר כשהייתי בחטיבת הביניים, אמא שלי בדרך כלל עובדת בח"ול...כשהייתי מתקשר אליה, תמיד הייתה עונה לי העוזרת שלה, בגלל זה הפסקתי להתקשר.״ עיניו הביטו לתקרה, ראיתי שהיה לו קשה לספר את סיפורו, קולו טיפה רעד כשהמשיך לדבר על זה, הרגשתי כל כך רעה בשבילו באותו הרגע.
״זה בטח בודד לחיות בבית כל כך גדול לבדך.״ ניסיתי לדמיין איך אני הייתי מתנהגת אם חיי היו נראים ככה, אבל זה היה קשה מדי...
״אל תגידי את זה. אני אף פעם לא בודד.״ הוא הביט בי עם עיניים פעורות, הייתה לי הרגשה שהוא ניסה להכחיש...
״במקומך, הייתי מרגישה מאוד בודדה, כנראה שהייתי מתחילה למרוד.״ הוא הביט בי בחיוך קטן.
עיניי הסתובבו בסיבובים כי הובכתי מדי מהמבטים שלו עליי.
״בסדר, זאת הייתה אשמתי הפעם...איך אני יכולה לפצות אותך?״ ניסיתי לשנות לנושא אחר, לא ראיתי משהו מועיל בלדבר על משהו עצוב.
עיניו הביטו בעיניי בנחישות, הוא הקים את גופו מעט לעבר פניי, עיניו ירדו לשפתיי שוב וללא זזו כלל.
ככל שהוא רכן קדימה אלי כך הלב שלי פעם הרבה יותר מהר, הוא יצר רווח קטן בין שפתינו, פניי הסמיקו ואני בטוחה שהוא שם לב לזה.
״היי, לא לזה התכוונתי...״ מלמלתי בין שפתיו העבות.
הוא התמקד בשפתיים שלי ואני הבטתי על שלו, כדי לראות מה באמת הצעד שהוא רוצה לעשות.
לאחר מכן הוא נשך את שפתיו התחתונה.
הוא הביט בי שניה לפני שהוא עשה את הצעד האמיתי, אך לפתע בזק אור נגלה לעינינו.
הוא התרחק ממני טיפה ואני הבטתי לעבר האור שסינוור את עיניי, בגלל שהתרגלתי כבר לחושך שהיה במעלית.
דלת המעלית נפתחה ושתי אנשים מבוגרים החזיקו בידייהם ציוד תיקון, כנראה הם שמעו על התקלה בסוף...אבל בזמן הכי לא נכון הם הגיעו, זה כל כך מביך!!
הם הסתכלו עלינו קצת בשוק מהמראה שנגלה לעיניהם, כנראה הם לא ידעו שמישהו תקוע פה...?
ליעם ואני הבטו זה בזה לרגע ולאחר מכן קמתי מהר על רגליי ויצאתי החוצה בלי לחכות, הייתי מובכת מדי ממה שקרה.
״חכי, הנהג שלי יקח אותך...התקשרתי אליו.״ ליעם תפס בזרועי לפני שנעלמתי לגמרי מעיניו.
״אני צריכה לחשוב מה אני אומר להורים שלי, אני אלך ברגל או אסע באוטובוס.״ ניסיתי למצוא תרוץ כדי להתחמק ממנו, למרות שבאמת צדקתי במילותיי...ההורים שלי באמת הולכים להרוג אותי על זה שכל הלילה נשארתי בחוץ.
״לעזור לך לחשוב על תירוץ בשבילהם?״ הוא התקרב אלי עם חיוך.
הוא התקדם שוב לעבר פני, אך הפעם בא ללחוש לי משהו באוזן, אבל בעטתי בו ישר אחרי שהוא היה מספיק קרוב.
״אווץ! את ילדה אלימה, את יודעת את זה?״ הוא התכופף ותפס ברגלו.
״טוב, אני הולכת, ביי.״ הפנתי את גבי אליו.
התחלתי ללכת כל הדרך הביתה וחשבתי על התירוץ שאוכל להגיד להם.