SECRETS | סודות

פרולוג

היא ניסתה לנשום מבעד לבד שמכסה את ראשה. הכל חשוך, שחור, מעומעם ולא ברור. ההרגשה של הסחרחורת תקפה אותה מידי פעם, אולי מחוסר חמצן או אולי מהזריקה שעוד עקצצה בצווארה, ממש מתחת לאוזן ימין שלה. ראשה לא היה יציב, הוא הטלטל מצד לצד כשהוא מושפל מטה, ידיה היו קשורות מאחורי גבה בחבל עבה שבטוח ישאיר סימן.

היא מפחדת.

היא לא יודעת בדיוק כמה זמן היא ישבה שם, על הכיסא הלא נוח בסיטואציה שמעולם לא חשבה שתיקלע אליה. כן, הזהירו אותה. כן, אמרו לה שהיא משחקת באש. כן, היו לה חששות. ולא, היא לא האמינה שהיא תגיע למצב הזה. היא חשבה שהיא מיוחדת, שהיא תצליח. כמה טיפשי מצידה, לתת אמון בבן אדם שהיא מכירה בסך הכל מספר חודשים ספורים. כל כך תמים מצידה.

תמימות שלא אופיינית לה.

אבל הוא סחף אותה מהרגליים.

סיבוב מנעול, נקישה רמה שהדהדה בחלל ולחיצת ידית הודיעו לה שמישהו נכנס. מישהו הגיע. צעדים נשמעו במעומעם, מה שהסגיר את העובדה שמדובר בחדר קטן יחסית וריק יחסית אם ההד כל כך חזק פה. הצעידות נפסקו והיא יכלה לתאר לעצמה שהוא קרוב. כמה שניות לאחר מכן, לחיצת ידיים חזקה על שתי כתפייה גרמה לה להתכווץ במקומה, אצבעות התחפרו בעורה והיא פלטה יבבת כאב קטנה מבין הבד שחסם את פיה. שפתיה היו מעט פעורות כשבניהן תפוסה חזק מטפחת שנקשרה בעורפה.

היא מבועתת.

הצעדים שוב נשמעו, והיא יכלה להרגיש שהוא כעט עומד מולה. ברגע אחד היא הרגישה אוויר שמילא את אפה וראותייה, והיא פקחה את עיניה במהירות, לא רואה כלום כי החדר עצמו חשוך כמעט כמו החושך שהיה לה מהשק הזה שכיסה את ראשה. אבל לפחות עכשיו היא מצליחה לנשום.

אמנם היא לא ראתה אותו, אך היא בהחלט יכלה להרגיש אותו ולשמוע את נשימותיו הכבדות. היא שמעה אותו מפשפש בכיסיו וחצי דקה לאחר מכן מצית נדלקה למול עיניה. היא פערה את עיניה בבעתה, ידיה זזות כנגד החבל ומנסות להשתחרר לשווא, הכיסא מטלטל כשגופה עליו אבל היא לא מצליחה להזיז את עצמה, היא צועקת ככל שהיא יכולה אך המטפחת בולעת כל קול, מה שגרם לרעש מעומעם בלבד להיפלט מגרונה. היא הנידה בראשה, צמרמורת תקפו את גופה והיא הרגישה את הזיעה נוטפת ממצחה.

"אני מוריד לך את המטפחת מהפה. את לא צועקת. ברגע שיוצא ממך צליל גבוה אחד, אני שורף אותך." הוא אמר בקול קר, מקרב את המצית אל גופה באיום. "ברור?"

היא הנידה בראשה והמשיכה לצעוק למטפחת, משתוללת על הכיסא ונשענת אחורה עם גופה, ומנסה להתרחק ככל שיכלה מהדמות שעומדת מולה. הוא קירב שוב את המצית, הפעם אל השיער שלה. הוא לקח בידו הפנויה קבוצת שיער קצרה שהגיעה עד לחזה שלה והצמיד את המצית, שורף את שיערה בעוד היא רואה את האש מטפסת מעלה והיא צורחת בכל גרונה, מה שהיה לשווא. שום צליל לא עובר את המטפחת. וגם אם היה עובר, אין לדעת מי נמצא בכלל בסביבה בשביל לשמוע אותה.

היא לא נושמת.

היא נעה במקומה בבעתה והנידה בראשה, מנסה לנער את השיער בעודה מתייפחת בבכי. מה שהיא לא ידעה, שזה עושה יותר גרוע. זה רק מלבה את האש שכעט כבר הגיעה כמעט לפניה. הוא ליקק שתיים מאצבעותיו והעביר אותן על האש, מכבה אותה לפני שהגיעה לקו הלסת שלה. היא נשמה לרווחה. בערך.

"כשזה בכל הגוף, זה מתפשט מהר יותר. וכואב יותר." הוא אמר באותו טון קר, יודע שהבהיר את דבריו טוב מאוד. "אז אני חוזר על זה בפעם האחרונה. את לא צועקת. ברור?"

בלית ברירה, היא הנהנה, דמעות מציפות את עיניה והיא אכן הבינה שהוא לא משחק איתה. אם היא רוצה לצאת מפה איכשהו בחיים, היא תסתום ולא תצעק. הוא הסיר את המטפחת מפיה והיא הרגישה את ההקלה בשפתיה ובלסת שלה. הוא לפתע התרחק ממנה ושנייה לאחר מכן האור בחדר נדלק. היא כיווצה את עיניה, מסתנוורת מהאור שהיה ניגוד מוחלט לחושך שעיניה כבר הספיקו להתרגל אליו.

כשפקחה את עיניה בזהירות, היא הביטה בדמות שעומדת מולה. החל מנעלי האלגנט החומות, המכנס המחויט השחור, החולצה המכופתרת הלבנה עם הג'קט שתואם למכנס ואז על פניו.

היא קפאה במקומה.

פיה נפער כמעט רחב כמו עיניה.

לזה היא לא ציפתה.

דמעות נוספות הציפו את עיניה וידיה רעדו בעוד חיוך רחב התנוסס על פניו לנוכח ההפתעה שלה, הוא ידע שהוא השיג את מה שרצה. היא מפוחדת, רועדת, היא במקום שבו הוא רצה אותה. היא כנועה והיא שלו.

"למה?" היה כל מה שהיא הצליחה להוציא מפיה, וגם זה יצא כלחישה לא מובנת. אך הוא שמע אותה.

"כי אני יכול." הוא ענה, "כי אני רוצה." הוא התקדם אליה ורכן אל פניה. 

"וכי לקחת משהו ששייך לי."

היא קפואה.

איך היא הגיעה למצב הזה?

**

אם אהבתם את הפרולוג, או כל פרק בסיפור,
אשמח אם תקדישו חצי שניה לדרג 🥰
זה ממש חשוב לי לדעת שאהבתם וכמובן על הדרך, תעשו לי טוב על ה- ❤️
אוהבת , תמי 🥰