בשעה 19:30 הודעתי לאימי שאני הולכת לאלינור ויצאתי מהבית. בראיין כבר חיכה לי בחוץ וכמה דקות אחרי כבר הגענו אל ביתו, אל יחידת הדיור שלו. קיוויתי בתוכי שלא ניתקל באח שלו, לא רציתי לראות אותו שוב. בדיעבד, אני חושבת לעצמי שאולי זה לא היה רעיון טוב לבוא לכאן אחרי כל מה שקרה עם אחיו. אבל הייתי צריכה לחשוב על זה לפני כן, כי אנחנו כבר פה.
למזלי, אני מבחינה שהרכב הלבן איתו נסע ליאו בצהריים לא נמצא בשביל הגישה לבית ואני נושמת לרווחה. היחידה המוכרת של בראיין הייתה חמימה לעומת מזג האוויר הקר שבחוץ ומצאתי את עצמי מורידה גם את המעיל וגם את הסוודר ממני, נשארת רק עם גופיה שחורה פשוטה שלבשתי מתחת לסוודר ועם הג'ינס הכחול שלי. חלצתי את נעליי בכניסה כדי לא ללכלך את הרצפה מהבוץ שנדבק לסוליות בגלל הגשם שירד עד לא מזמן.
בראיין הכין לנו שתייה חמה והתיישב לידי על הספה, לוגם מהכוס שלו ומביט בעיניי. היו לי כמה שעות טובות מהצהריים עד עכשיו לחשוב ולהבין מה בעצם אני רוצה. שום דבר לא מוגדר ולא ברור בנינו, וכדי להתקדם מהמצב הזה אני חייבת להבין יותר. יש לי חתיכות בודדות מפאזל שלם שאני לא מצליחה לחבר יחד.
בראיין מסקרן אותי, ללא ספק. הוא זריקה של אנרגיה ומרץ לתוך חיי, הוא מרגש אותי, גורם ללב שלי לפעום מהר יותר כמו שאף אחד מעולם לא גרם לו. אני חושבת עליו כשהוא לא לידי ואני מוצאת את עצמי מתנגדת המון פעמים לכל הדברים האלו שהוא מעורר בי. אבל איך אוכל לא להתנגד? אני לא באמת מכירה אותו, והסיפור היום עם אחיו הוכיח לי עד כמה זה נכון. עד כמה אני לא באמת יודעת עליו ועד כמה זה סיכון להכניס אותו לחיי.
זה מה שזה. סיכון. והיו לי מספיק סיכונים בחיים.
"את יפיפייה אמיתית." הוא אמר אחרי דממה צורמת ומתוחה בנינו.
התשובה המתחכמת שלי למשפט כזה היא בדרך כלל 'אני יודעת'. אך הפעם, לא היה לי כוח לעטות עלי את הדמות. עייפתי מכך. אז פשוט חייכתי בעייפות ואמרתי תודה. המחשבות על כל היום הזה סחטו ממני כל טיפת אנרגיה שהייתה בתוכי ואני עדיין מתלבטת ביני לבין עצמי אם זו הייתה החלטה נבונה לבוא לכאן ולתת לו עוד הזדמנות. אף אחד מעולם לא קיבל ממני עוד הזדמנות. איך אומרים? תפגע בי פעם אחת, זו אשמתך. תפגע בי פעם שנייה, זו אשמתי.
"מה קרה?" הוא שאל מכווץ את גבותיו בדאגה. אולי גם הוא התרגל לדמות הזו שלי, לריילי הצינית והעוקצנית, שזה מוזר לו לראות אותי אחרת פתאום. מעניין מה הוא היה חושב על ריילי של גיל 15.
הרמתי את כתפיי באיטיות, "אני מחכה לתשובות." אמרתי לו בפשטות. "למה ליאו בא אלי? למה לא רצית שאגיד לו את שם המשפחה שלי? מה בכלל קרה בבוקר איתו? ובצהריים איתי שהשארת אותי כמו כלב באמצע חניה בשום מקום?" דיברתי בטון רגוע, מנסה לא להתעצבן מחדש כשאני מריצה שוב את היום הזה במוחי. הבטחתי לעצמי שאת העצבים אני אשאיר בבית.
YOU ARE READING
SECRETS | סודות
Roman d'amourהתקרבתי אליו, כך ששפתיי היו קרובות לאוזנו, "בוא אני אגיד לך מה הולך לקרות. אתה הולך לנסות להתחיל איתי, לקנות לי משקאות, אולי אפילו לנסות לשכר אותי, בתקווה שיתמזל מזלך ותיקח אותי איתך הלילה. אני מצידי, אייבש אותך עם הערות ציניות שיסתמו לך את הפה. אבל...
