SECRETS | סודות

פרק 50 - מה לעזאזל?

פקחתי את עיניי אל החושך.

אני לא בטוחה כמה זמן עבר, או איפה אני, או מה הולך לעלות בגורלי. משהו על ראשי חסם לי את הנשימה, הרגשתי את הנשימה החמה שלי חוזרת בחזרה אל פניי, מה שגרם לי לקשיי נשימה. ניסיתי לזוז, אך הידיים שלי היו מושטות לאחור, צמודות אחת אל השנייה כשמשהו חד וחותך מחבר ביניהן. הרגשתי כאילו החוליות בצווארי התנוונו, ראשי הטלטל מצד אחד לצד השני בצורה שגרמה לי לסחרחורת והנקודה בצוואר שלי בה המזרק פגש את עורי עדיין עקצצה.

ניסיתי להזיז את רגליי וגיליתי שהן קשורות גם כן. ניסיתי לראות משהו מבעד לחושך שעטף אותי, אך זה היה חסר טעם. הרגשתי דמעה זולגת על פניי עוד לפני שהבנתי בכלל שאני בוכה. זה קרה. הדבר שפחדתי ממנו במשך שלוש שנים קרה בסוף. הם לא שכחו אותי, הם לא וויתרו לאבא שלי, הם פשוט חיכו לרגע המתאים לתפוס אותי ולהרוס אותי. מה הם יעשו לי?

נקישות ורעשים גרמו לי להרים את ראשי במהירות, מה שגרם לסחרחורת שלי להתגבר. צעדים הדהדו בחלל ויכולתי להרגיש גוף נעמד מאחוריי. ידיים שנגעו בכתפיי גרמו לי להידרך במקומי ולשאוף אוויר בחדות מהבהלה שהלכה והתגברה עם כל רגע שעובר. רק כשניסיתי להוציא צליל מפי, הבנתי שהוא חסום עם מטפחת. ורק כשהבנתי את זה, הצריבה והכאב התגנבו אל המוח שלי וגרמו לי להבין שכואב לי. ממש כואב לי. הכל.

כשמישהו הרים את מה שהיה על ראשי, אוויר חדש ונקי פגע בפניי ולקחתי שאיפה עמוקה, מעריכה את העובדה שאני יכולה לנשום בלי שהנשיפות שלי יחזרו אלי. כשמצית נדלקה מול עיניי, פערתי את עיניי בבעתה והרגשתי את גופי מנסה לזוז, מנסה להתרחק מהלהבה שנראתה כל כך קרובה. החתכים בידיים הרגישו צורבים עם כל תזוזה, והרגליים שלי פגעו במתכת קרה, ככל הנראה של הכיסא, וכשניסיתי לצעוק הבד בפי עמעם כל קול שניסה לבקוע ממני.

"אני מוריד לך את המטפחת מהפה. את לא צועקת. ברגע שיוצא ממך צליל גבוה אחד, אני זורק את המצית עליך." הנדתי בראשי, מנסה להתרחק ממנו ללא שום סיכוי. ידעתי שאין סיכוי, זה המנגנון הטיפשי של המוח שמנסה להתחמק מהסכנה, שלא מוותר עד שמגיע הסוף. אבל זהו, הסוף כבר כאן, השיג אותי מבלי ששמתי לב.

ניסיתי לנתק את עצמי רגשית, לא לתת לפחד להשתלט על המחשבה שלי ולערפל אותה, אני חייבת להתפקס ולנסות לצאת מהמצב הזה, לנסות למצוא דרך החוצה. אבל כשהאש התלקחה על שיערי זה היה חסר סיכוי לנסות להישאר בשליטה. ניערתי את ראשי, מנסה למנוע מהאש להגיע לפניי מה שרק בדיעבד הבנתי שעשה את זה יותר גרוע. הפסקתי לזוז, נזכרת בשיעורי הכימיה בבית הספר שלימדו אותנו שהאש גדלה כשהיא פוגשת בחמצן. הדמות החשוכה שמולי כיבתה את האש משיערי וכשהוא הזהיר אותי בפעם השנייה שלא לצעוק, הנהנתי בכניעה.

אני צריכה להיות חכמה עכשיו ולא לתת לפחד להשתלט עלי.

המחסום שהיה על פי הורד ממני והזזתי את הלסת שלי בכאב, מנסה להעריך את הנזק. הדמעות זלגו מעיניי וניסיתי להחניק את הבכי, מנסה לא להישבר ולא להראות שאני מפוחדת ומבועתת עד עמקי נשמתי. כשהאור נדלק וסנוור אותי כיווצתי את עיניי בכאב, פוקחת אותן לכדי חריץ קטן בניסיון להתרגל לאור הפתאומי ששטף את החדר הזה. ראשי היה מורכן מטה ויכולתי לראות נעליים אלגנטיות חומות על הרצפה. ככל שעליתי למעלה עם עיניי, יכולתי לראות את הלבוש האלגנטי של האדם שמולי. וכשהגעתי לפניו, קפאתי במקומי.