SECRETS | סודות

פרק 60 - הכאב שלנו

-כעבור שבועיים-

זה כאילו רק אתמול הוא היה חלק ממני. אני עדיין יכולה לחוש את זרועותיו סביבי, עדיין יכולה להרגיש את טעם לשונו על שלי, ליבי עדיין מגביר את קצב פעימותיו רק מהמחשבה עליו. הכל הרגיש כל כך נכון איתו, הוא היה הגבר המושלם שכל בחורה חולמת עליו וזה היה נראה כאילו כלום לא יכול להשתבש. כאילו עליתי על דרך המלך שמובילה לקצת אושר.

אבל זה רק נראה ככה.

בסוף נותרתי שבורה. מרוסקת מהמחשבה שנותרתי ללא הגבר שאהבתי וללא פרי אהבתנו שבכלל לא ידעתי שקיים. שבכלל לא תכננתי שיהיה קיים, לפחות לא כרגע, אבל זה עדיין הרגיש כאילו איבדתי חלק ענק ממני. אני לא מצליחה לנשום, לא יכולה לישון ואני מרגישה שעוד קצת ואני כבר לא אחזיק מעמד. העברתי לילות כימים בניסיון להבין איך זה קרה, למה זה קרה, למה זה מגיע לי ואיך דווקא אני מבין כולם צריכה לעבור כל כך הרבה דברים בכל כך מעט שנים שבהם אני חיה. ואני שוב נקרעת מבפנים לחתיכות, ושוב החשיכה הפכה להיות מנחמת, ושוב הכאב מותיר זרעים של הרס על ליבי ואני לא יכולה יותר להעמיד פנים שאני בסדר.

כי אני לא. 

כל מה שנותר לי עכשיו הוא רק המסכה שאני מנסה להראות לאחרים, המסכה שאמורה לשכנע את כולם שאני בסדר, למרות שאני שבורה מבפנים. ומה בעצם התרופה ללב שבור? איך מוצאים את האור כשחשיכה כל כך עמוקה סובבת אותי בכל רגע נתון של ערות או שינה? איך נלחמים במחשבות הרעות והטורדניות וההורסות והמטביעות? ואני משתדלת שלא לשקוע ברחמים עצמיים, לא לשקוע לדיכאון כרוני שיחסל אותי סופית.

ובעיקר, אני מנסה למצוא בתוכי את הכוחות לסלוח, בראש ובראשונה לעצמי, לפני כל האחרים.

אני שוכבת ותוהה, איך אוכל לרפא את הלב שלי? את הגעגוע העז לדבר שאפילו עוד לא יצא לי להכיר? ליצור קטן שאפילו לא ידעתי על קיומו? איך מתגברים ומתמודדים עם האשמה הזו? עם הידיעה שהנסיבות והפעולות שלי הובילו אותי לנקודה שבה אני נמצאת היום? ויש הרבה מקרים בהם אני רוצה להיכנע. להיכנע ולהעלים את כל הכאב וייסורי המצפון אחת ולתמיד.

דפיקות רמות על הדלת הקפיצו אותי מבהלה. אבא נכנס לחדר בארשת פנים לא ברורה, מסתכל עלי במבט שלא יכולתי לפענח.

"בוקר טוב," הוא אמר באי נוחות, מתיישב על קצה המיטה. התיישרתי והבאתי את עצמי באיטיות לכדי ישיבה בעודי נשענת על גב המיטה, "איך את?" הוא שאל כשהבטתי בו.

הנהנתי באיטיות, "בסדר..?" מלמלתי בשקט, חצי אומרת חצי שואלת.

אבא נאנח, אני בטוחה שהוא יודע שאני לא בסדר. "היום המשפט." הוא אמר בשקט, מביט בי ובוחן את התגובה שלי. "בראיין יקבל עונש מופחת משמעותית, הודות לכל העזרה שלו בחקירה."