SECRETS | סודות

פרק 38 - אומץ

"אמה, את לאזור A שולחן 9, קחי את המגש הזה ותחזרי, יש לך גם מגש לשולחן 14. סטייסי, המגש הזה שלך. לונה, אזור B שולחן 18, זה המגש שלך." ג'יימס הראה לכל אחת מאתנו את המגש המיועד לה והתפנה לשרת את האנשים שיושבים על הבר. את השולחן והאזור שלי הוא לא ציין, מכיוון שהוא כבר אמר לי אותו מקודם. בעל המועדון, הלוא הוא ג'ק בכבודו ובעצמו, ראש העולם התחתון, רוצה אותי.

"לאן את?" אמה, שהייתה בכיוון שלי ובאזור שלי, שאלה אותי בדרכנו עם המגש על הידיים.

"אזור A שולחן 10." עניתי לה בקצרה. היא וודאי התחילה לעבוד פה במהלך השבוע שלא הייתי כאן.

"מגניב. כמה זמן את עובדת פה?" היא שאלה אותי בזמן שעלינו במדרגות לכיוון הכניסה לאזור A.

"חודש בערך. ואת?" עניתי לה והנהנתי לשומר שעמד בכניסה לאזור, בזמן שהוא הזיז את המחסום הקטן.

"שבוע." היא ענתה לי. כמו שחשבתי.

כשהתקדמנו פנימה ועיניי נחו על שולחן 10, שם ישבו ג'ק ושני השומרים שלו, הרגשתי צמרמורת עוברת בגופי ובאופן בלתי מודע נעצרתי במקומי, כמעט גורמת לאמה להפיל את המגש שלה כשנתקעה בי מאחוריי. לא הצלחתי אפילו להבין את מה שהיא אמרה מאחוריי וזה למען האמת גם לא עניין אותי. הוא לא פה. בראיין היה אמור להיות פה והוא לא. הדבר היחיד שעוד איכשהו נתן לי אומץ ללכת עם התוכנית המטורפת שלו ולהאמין לה, היה זה שחשבתי שהוא יהיה פה איתי כמו שהבטיח, לשמור עלי.

אבל הוא לא.

המוח שלי התחיל לחשוב יותר מידי, להריץ תרחישים על גבי תרחישים, להיכנס לסרטים וליצור אותם במוחי כאילו אני הבמאי הכי גדול בעולם. הסרטים שאני מריצה בראשי בהחלט היו יכולים להיות שוברי קופות אם היו מצולמים.

אולי כל זה חלק מהמשימה הראשונית של בראיין? להביא אותי לכאן חסרת כל הגנה? אולי הוא ראה בכך הזדמנות להגיש אותי על מגש של כסף לבוס שלו? אבל למה? למה אני? מה הייתה המשימה שלו? או שהמשימה עדיין קיימת והכל פה הוא סוג של בדיחה חולנית על חשבוני? אולי הכל הייתה מזימה אחת גדולה של ג'יימס ובראיין להביא אותי לפה כדי שג'ק יוכל לבצע בי את זממו? אולי-

"עם כמה שאת מחזה נדיר לעיניים, הבוס ישמח לקבל את המשקה שלו." קול עמוק קטע אותי ממחשבותיי וחזרתי למציאות, למציאות בה אחד מהגורילות שלו עומד לידי, קרוב מידי.

הרמתי את מבטי אליו, מנסה לדחוק את רגשות הפחד והחרדה שתוקפים אותי ונותנת לאדרנלין את המקום שלו. 

חזות קשוחה. 

חזות קשוחה. 

חזות קשוחה.

"כאילו אתה לא נהנה מהנוף." חייכתי אליו בחיוך ציני והתקדמתי לכיוון השולחן. אין לי ברירה, אני חייבת להמשיך כאילו הכל כרגיל, לפי התוכנית. איתו או בלעדיו.