בראיין
-שנה לאחר התאונה-
המבטים שהופנו אלי עצבנו אותי כל כך שאני מסוגל לקחת את האקדח של ליאו ולירות בהם אחד אחד. בני זונות מזדיינים. שנאתי את האנשים הרכלנים האלו, שדוחפים את האף איפה שזה לא עניינם. התקדמנו במסדרון הארוך והחשוך, אחד מהחיילים של ג'ק מוביל מקדימה וכל מה שאני חושב עליו זה מה תהיה תגובתו של ג'ק כשהוא יראה אותי. אפילו לא הספקתי לחזור לעצמי, לבראיין הנורמלי והמטופח, ולא בראיין שנראה כמו הומלס מזוין.
ישבנו בחדר מרובע וגדול, עם שולחן משרדי וערימות של מסמכים עליו. בצד השני של החדר הייתה ספת עור חומה עם שולחן זכוכית מלבני. המשרד של ג'ק אני מניח. גם לכאן לא הרבה זכו להיכנס, וגם אם כן, הם לא יצאו מכאן חיים. המשרד שלו היה מקדש, כמו הבית שלו. אז אולי אין לי מה לדאוג, הרי מהבית שלו יצאתי חי. ובדיעבד, בהחלטה שאני מחליט כבר בדרך לכאן, כל מה שמעניין אותי זה שליאו יצא מכאן חי.
ג'ק לקח את הזמן שלו, גרם לנו לחכות במשך שעה וחצי. שעה וחצי שאין לנו אפילו את הזכות לשאול איפה הוא נמצא ומתי הוא בא, כי כנראה שזה יהיה הדבר האחרון שנשאל בחיים האלה. ליאו ישב לידי, מקפיץ את רגלו במקומה בעצבים. אני לעומת זאת, רגוע באופן מפתיע. אני יודע מה אני הולך להגיד לו, ואני יודע מה אני רוצה. איך הוא יקבל את זה? על הזין שלי.
הדלת נפתחה ברעש גדול, אני וליאו הפנינו בבת אחת את ראשנו לכיוון הדלת, רואים את ג'ק עומד שם ומביט בנו בפנים חתומות. הוא נכנס באיטיות אל החדר, זה נראה כאילו הוא זז בהילוך איטי מזדיין. האווירה הייתה מתוחה ומבטו של ג'ק לא ירד ממני אפילו לשנייה, עד שהוא התיישב מולנו על הכורסא שלו. הוא בחן אותי מכף רגל ועד ראש, אולי תוהה לעצמו מדוע הגעתי לכאן כמו שאני, מבלי לסדר את עצמי. אולי תוהה לעצמו מאיפה האומץ להגיע אליו מבלי שהזמין אותנו.
פעם הוא אהב את האומץ שלי. היום אני מקווה שפחות.
הוא זרק מבט לליאו, שהבין מיד מה עליו לעשות. הוא הנהן וקם ממקומו, מגניב אלי מבט חטוף לפני שהתקדם לכיוון הדלת. בתוך תוכי הוקל לי לדעת שהוא יוצא מכאן החוצה בשלום. מה שלא בטוח אפשר להגיד עלי.
"אחריו." ג'ק אמר, פונה לשני הגורילות שלו שמיד יצאו גם הם אחרי ליאו והשאירו אותנו לבד. האוויר הייתה מתוחה בנינו. הפעם האחרונה שראיתי את ג'ק הייתה אחרי הירי, כשהייתי מטושטש ממשככי כאבים.
"אתה נראה רע." ג'ק ציין, אומר את הברור מאליו. האינסטינקט הראשוני שלי היה להילחם בעצמי לא לגחך בפניו בציניות. מי שעושה את זה כנראה לא יגחך יותר בחיים. אבל כשאני זוכר מה המטרה שלי כאן, אני מגחך ואפילו צוחק בקול. ראיתי את ההפתעה על פניו.
YOU ARE READING
SECRETS | סודות
Romanceהתקרבתי אליו, כך ששפתיי היו קרובות לאוזנו, "בוא אני אגיד לך מה הולך לקרות. אתה הולך לנסות להתחיל איתי, לקנות לי משקאות, אולי אפילו לנסות לשכר אותי, בתקווה שיתמזל מזלך ותיקח אותי איתך הלילה. אני מצידי, אייבש אותך עם הערות ציניות שיסתמו לך את הפה. אבל...
