"בריאנה סיימון." קראו את שמה בכריזה אחרי המתנה של כמה דקות בקבלה.
"תורנו, קטנה." קמתי מהספסל ונשקתי לה לקודקוד ראשה. תפסתי את ידיות כיסא הגלגלים שלה והתחלתי להתקדם איתה לכיוון חדר הטיפולים.
"בוקר טוב, בריאנה." הפיזיותרפיסטית בירכה אותה כשנכנסנו פנימה, "בוקר טוב, ריילי." הנהנתי אלי בחיוך.
חדר הטיפולים היה משותף לכל המטופלים שעושים פיזיותרפיה. החדר מלא במתקנים שונים שנועדו לעבוד על חלקי גוף שונים והוא היה כמעט תמיד מלא באנשים. הרופאה גלגלה את בריאנה לכיוון מתקן שנועד לעבוד על רגליה, משהו שמרטיט את רגליה ונועד להזרים את הדם שם במהירות. ככה היא מתחילה כל טיפול. יש לנו פה לפחות שלוש שעות במקום הזה.
התיישבתי על הספסל בצד, זה שנועד למלווים והתחלתי להתעסק בטלפון שלי. סימסתי בחזרה לאלי ולתומס שחיפשו אותי עוד מהלילה כשכבר נרדמתי. לאחר מכן הרמתי את ראשי והבטתי בברי, שעברה עכשיו לתרגיל האמיתי. הרופאה עזרה לה להתרומם מכיסא הגלגלים והעמידה אותה בין שתי קורות עץ שהיו בגובה המותניים שלה. היא התכופפה והחלה להעביר קדימה רגל אחר רגל של ברי, גורמת לה ללכת. ברי עדיין לא מצליחה לעשות את הצעדים בעצמה, אז הרופאה מזיזה את רגליה ועושה זאת במקומה.
אבל היא השתפרה. מאוד. פעם היא לא הייתה מצליחה בכלל לעמוד על רגליה. אמנם זה לקח כמעט שנתיים וחצי של טיפולים יומיומיים, אבל זה מניב תוצאות ואני כולי תקווה שלא רחוק היום שבו היא תוכל לעשות צעד בעצמה. הסתכלתי על אחותי הקטנה בגאווה ובכאב על המצב שבו היא נמצאת. היא לא הייתה ככה תמיד, זה הכל בגלל התאונה שעברה בגיל 7 לפני שלוש שנים, שהשאירה אותה מרותקת ומוגבלת בגופה.
מצאתי את עצמי בוהה בחלל החדר, צפה לי במחשבות ובזיכרונות על הילדות המדהימה שהייתה לברי, על המשפחה המאושרת שהיינו לפני הטרגדיה הזו, על היחסים שהיו לי עם אבא שלי לפני כל מה שקרה, כי היום אני לא מסוגלת אפילו להסתכל עליו. הרבה מים עברו בנהר. והנהר שחור.
גם כשמישהו התיישב לידי עדיין בהיתי באוויר, שקועה עמוק במחשבות שלי. רק כשיד נכרכה סביב הכתפיים שלי והצמידה אותי לחיבוק צדדי חזרתי למציאות והסטתי את מבטי בבהלה לכיוון מי שהתיישב לידי. פערתי את עיניי.
"מה לעזאזל?!" קראתי והרמתי את היד שלו ממני, נעמדת במקומי ומסתכלת עליו.
"בוקר טוב גם לך." הוא גיחך.
"אתה צוחק עלי?! תגיד לי, אתה נורמלי?" צעקתי בלחישה, מסתכלת לצדדים לראות אם מישהו מסתכל עלינו. אף אחד. "יש לך שתי שניות לעוף מפה לפני שאני קוראת למשטרה!"
"באיזו טענה?" הוא שאל אותי שוב, כמו ששאל אתמול. "זה מכון רפואי ציבורי."
פערתי את פי בהלם ובעצבים, הוא צודק לעזאזל. אין לי שום דבר מוחשי להתלונן עליו.
YOU ARE READING
SECRETS | סודות
Romanceהתקרבתי אליו, כך ששפתיי היו קרובות לאוזנו, "בוא אני אגיד לך מה הולך לקרות. אתה הולך לנסות להתחיל איתי, לקנות לי משקאות, אולי אפילו לנסות לשכר אותי, בתקווה שיתמזל מזלך ותיקח אותי איתך הלילה. אני מצידי, אייבש אותך עם הערות ציניות שיסתמו לך את הפה. אבל...
