SECRETS | סודות

פרק 49 - שעת האפס

-נקודת המבט של ריילי-

"ריי." הרגשתי יד רכה נוגעת בי ומנענעת את גופי על גבי המיטה הרכה, "ריי, קומי." סירבתי לפקוח את עיניי. שלוש שעות השינה שלי מהלילה הקודם, כמו בכל הלילות שלפניו, נתנו את אותותיהן ולא הצלחתי לפקוח את עיניי. "ריי.."

"עזבי אותי." מלמלתי לכרית, עדיין מסרבת לפקוח את עיניי ולהתמודד עם עוד יום נוראי בחיי.

"קדימה, מותק. אנחנו צריכות להתארגן למסיבת הסיום!" אלינור התיישבה בפראיות על המיטה, גורמת לגופי לזוז מהשקע שהיא גרמה למיטה במקום בו נחתה.

"המסיבה בערב, שחררי ממני." גנחתי בעייפות אל הכרית, "גם ככה אני לא יודעת אם אני באה בכלל."

"ריי, השעה כבר 14:30 בצהריים." היא אמרה והרגשתי את כף היד שלה נוחתת על הישבן שלי, מפליקה לי, "ואת באה, זו לא שאלה בכלל."

פקחתי את עיניי בלית ברירה, מופתעת מהעובדה שכבר צהריי היום ועוד יותר מופתעת שאלינור נתנה לי לישון עד השעה הזו. התרוממתי לישיבה כשפניי מעוותות ועיניי מצומצמות, מנסות להתרגל לאור הבוהק שבחדר שלה. החדר שהפך להיות שלי בשבועיים האחרונים, מאז שגיליתי את האמת.

אני לא יודעת מה היה גרוע יותר. העובדה שהתאהבתי בבן אדם שכמעט הרג את אחותי, או העובדה שסחבתי על המצפון שלי סוד שמסתבר שהוא בכלל לא סוד כי אמא שלי ידעה על זה. איך היא ידעה על זה? איך היא יכלה לסלוח לו ולהתנהג כאילו לא קרה כלום? איך במשך שלוש שנים היא הצליחה להעמיד פנים מולי על הכל? איך היא יכלה להעמיד פנים כאילו היא לא יודעת למה היחסים ביני לבין אבא הידרדרו? מי היא בכלל? זה מרגיש כאילו היא הפכה להיות בן אדם זר שאני לא מכירה בכלל.

זעם שוב תקף אותי רק מהמחשבה הזו. הם שיקרו לי, כולם. ואני כל כך עצבנית מיזה וכל כך פגועה מהעובדה שאמא לא דיברה איתי על זה עד עכשיו. לא היה אכפת לה שהבת שלה מחזיקה מעמסה כזו על הכתפיים? לא היה אכפת לה שהיחסים שלי ושל אבא שלי מעולם לא חזרו להיות אותו דבר? היא מעולם לא אמרה מילה על הנושא הזה, מעולם לא הראתה ולו רמז קטן לזה שהיא יודעת על זה, לא שמעתי אותם מתלחששים, לא שמתי לב לשום דבר לא תקין.

כמו שלא שמתי לב לשום דבר אצל בראיין. האינסטינקט הראשוני שלי היה לא לסמוך עליו ולחשוד בכל מה שעשה. לחשוד בעובדה שפגש אותי בשלושה מקומות שונים לחלוטין בהתחלה, בעובדה שהוא התחבר לברי ורצה להביא לי מתנה ליום ההולדת אחרי שבועיים היכרות, בעובדה שהוא היה שואל תמיד על אבא שלי. והמתנה.. המתנה שהוא הביא לי וריגשה אותי כל כך בזמנו מרגישה פתאום כאילו היא בדיחה על חשבוני. הוא הביא לי שרשרת עם תמונה שלי ושל ברי מלפני התאונה, העיז לרשום לי עליה שחלומות מתגשמים ושהיא עוד תחזור ללכת, בטח מן בדיחה חולנית ולא מצחיקה שלו עם עצמו. הרי הוא זה שגרם לה להיות נכה. ולא ראיתי את זה. לא ראיתי שום דבר מיזה, לא הקשבתי לחשדות שלי ודחקתי אותן הצידה.