אני עדיין לא יודעת מה אני מעדיפה, להיות מחוברת למציאות או ללכת לאיבוד בחלומות. ברגע שאני עוצמת את עיניי, העיניים הרעות שלו רודפות אותי, הידיים הרעות שלו מחללות אותי והצחוק המרושע שלו ממלא את אוזניי כך שזה הדבר היחידי שאני מצליחה לשמוע גם כשאני ערה. ואני צועקת, צועקת כל כך חזק שאני מתעוררת מהחלום מהצעקות של עצמי.
המציאות לא יותר טובה.
האוכל לא יורד בגרון, העיניים הנפוחות והשקיות השחורות הפכו לאיפור הקבוע שלי והקול הרועד מבכי והצרוד מהצעקות הפך להיות המנגינה הקבועה שליוותה אותי בכל רגע ורגע של ערות. ואף אחד לא ידע מכך. מעולם לא חשבתי שאני שחקנית כל כך טובה, שאף אחד לא שם לב שאני הולכת ונעלמת לאט לאט. שהאוויר כבר לא נכנס לראות שלי, שהלב שלי כבר דופק בקבוע על מאתיים, שהצוואר שלי כבר התעקם מלהביט מאחורי הכתף שלי בציפייה למשהו שהולך לקרות.
בציפייה לרכב שיעצור במפתיע מאחוריי ושני גורילות ידחפו אותי פנימה. בציפייה לגורילות שיתפרצו לתוך הבית שלי ויחללו אותי במיטה שלי, במקום הבטוח שלי. בציפייה למישהו שיתפרץ לבית הספר ויגרור אותי החוצה מול כולם כאילו אני כלום ושום דבר.
מצפה למעשה שכל הסיוטים שלי יתגשמו ויהפכו למציאות.
"את מוכנה להסביר לי מה לעזאזל קורה איתך?" קולה של אלינור הוציא אותי ממחשבותיי. היא נעמדה מולי בזמן שהלכנו במסדרון בית הספר, לכיוון אולם הספורט. היו לנו חזרות לקראת טקס הסיום שלנו, על סדר הקראת השמות ואיך אנחנו צריכים לעלות לבמה ולרדת ממנה בצורה זורמת שלא תפריע להמשך הערב.
"כלום, הכל בסדר." מלמלתי בחוסר אכפתיות, זזה הצידה ועוקפת אותה, ממשיכה ללכת. לקחו לאלינור בדיוק כמה שניות לחזור ולחסום לי את הדרך, הפעם עומדת מולי בשילוב ידיים ובהבעת פנים עצבנית יותר.
"זה דיי ברור שהכל לא בסדר." היא כיווצה את גבותיה למולי, "את מתנהגת כמו רוח רפאים כבר שבוע. כל הזמן בעננים, חושבת על השם יודע מה, לא מדברת, לא מתקשרת. אז אני לא אוכלת את הבולשיט שלך של הכל בסדר."
"אלי, שחררי ממני." אמרתי בעצבים והרמתי את ידי, מניחה אותה על זרוע אחת שלה ומזיזה אותה מדרכי, ממשיכה ללכת.
"אל תגרמי לי לשאול את בראיין." היא צעקה מאחוריי, מתגברת בקולה על המרחק שהספקתי לתפוס ממנה. עצרתי במקומי, מסתובבת להביט בה בזמן שהיא התקדמה וצמצמה את המרווח בנינו.
"אל." פלטתי, טון קולי עצבני.
"הוא קשור לזה, נכון? מה הוא עשה לך? הוא פגע בך? בגללו את כמו זומבי כבר שבוע?" היא שילבה את ידיה על חזה, יורה עלי שאלות. "אני צריכה להתנקם בו על משהו?"
השאלה האחרונה שלה גרמה לי לגחך וזה היה החיוך הראשון שלי מיזה שבוע. הלילה ההוא במועדון, בו בראיין הציל אותי מידיו של הבוס שלו, השאיר עלי חותם יותר ממה שרציתי. ובמשך כל השבוע שעבר מאז, אני מרגישה שאני לא מצליחה לחזור לעצמי. עדיין הרגשתי משותקת מפחד, מנסה להבין איך שוב יכולתי להיות כזו טיפשה במעשיי, כזו חסרת אחריות. וזה רודף אותי, במציאות ובחלומות.
YOU ARE READING
SECRETS | סודות
Romanceהתקרבתי אליו, כך ששפתיי היו קרובות לאוזנו, "בוא אני אגיד לך מה הולך לקרות. אתה הולך לנסות להתחיל איתי, לקנות לי משקאות, אולי אפילו לנסות לשכר אותי, בתקווה שיתמזל מזלך ותיקח אותי איתך הלילה. אני מצידי, אייבש אותך עם הערות ציניות שיסתמו לך את הפה. אבל...
