יומיים.
עברו יומיים מאז שנחשפתי למכתב של בראיין. נחשפתי זו אולי מילה לא נכונה, כי ידעתי בדיוק איפה המכתב וביודעין לא קראתי אותו. תחבתי אותו במדף גבוה שאני כמעט ולא מגיעה אליו כי ידעתי ששם הוא לא יהיה מולי, לא יציק לי ולא ישב לי על המצפון. רחוק מהעין רחוק מהלב, לא?
אבל ברגע שהוא חזר שוב אל מול עיניי, לא יכולתי לשלוט בעצמי מלפתוח אותו ולקרוא את כל מה שבראיין רצה לומר לי לפני שלוש שנים. כבר יומיים שמחלחלת לליבי ולמוחי המחשבה שאם הייתי קוראת את זה בזמנו אולי הדברים היו נראים אחרת. אולי כן הייתי הולכת לדבר איתו, ואז אולי, רק אולי, חיי היו מתגלגלים אחרת.
אבל אני אוהבת את חיי, עשיתי משהו שבחיים לא חשבתי שאני אעשה, הלכתי ללמוד בקולג'. עשיתי את מה שאלינור הפצירה בי לעשות במשך שנים, מה שאני הרחקתי ממני כמו אש כי לא רציתי להשאיר את ברי לבד. ואין יותר מאושרת ממני על ההחלטה הזו, כי היום אני אהיה זאת שעוזרת לאנשים שזקוקים לעזרה כדי להחלים. היום אני אהיה בתפקיד של אלו שפעם עזרו לברי שלי להתמודד ולעבוד קשה כדי להשתפר ולהתקדם בתהליך ההחלמה שלה.
ירדתי במדרגות הבית לכיוון המטבח, זו שעת בוקר מוקדמת וכולם כבר במסגרות שלהם. אבא בטח כבר בתחנה, אמא במשרד, סקוט בטח במסעדה שהוא מנהל בשנתיים האחרונות וברי בבית הספר. ניסיתי להתעלם מהקול הזה בראש שמציק לי כבר יומיים, הקול הזה שדוחק בי ללכת ולראות את בראיין. הקול הזה שמפציר בי ללכת וליפול בזרועותיו ולנשק אותו, כי אמנם הדחקתי הכל בשנים הללו, אבל בכמה דקות של קריאת מכתב אחד, כל הרגשות חזרו במכה. כאילו רק היו שם וחיכו לטריגר הקטן הזה שיצית אותם, שיעלה אותם באש שוב.
מזגתי לי קפה, ממתינה שאלינור ושיימס יאספו אותי לארוחת הבוקר שקבענו לצאת אליה. את הזמן העברתי במחשבות על בראיין, כמובן. זה כל מה שאני חושבת עליו ביומיים האחרונים. אני תוהה מה איתו. איך היה לו בכלא? איך הוא עבר את התקופה המאתגרת הזו של שנה וחצי להיות כלוא בין עבריינים. אני תוהה האם הוא השתקם. מה הוא עושה עכשיו כשהוא יצא סופית מהעולם התחתון. אני תוהה האם הוא הלך ללמוד משהו, האם הוא התקדם בחיים? האם יש לו מישהי? הרי אין סיכוי שהוא חיכה לי עד עכשיו, נכון? הוא בעצמו רשם, שאם לא אגיע אליו הוא יפסיק לנסות ליצור איתי קשר ויבין שהשארתי אותו מאחור.
ובאמת השארתי אותו מאחור. אבל לקרוא את המכתב הזה, החזיר במכה את כל השאלות, את כל הזיכרונות, את כל האהבה. ואני לא יכולה שלא לתהות האם היה לנו סיכוי? האם יכולנו לעבור את זה ולהתגבר על זה אם לא הייתי עוזבת? ואני חלוקה בדעתי ולא יודעת מה אני מרגישה, כי מצד אחד אני לא יכולה להיות אנוכית ולחשוב שאולי הוא חיכה לי, אני לא יכולה פתאום ליפול עליו באמצע החיים. ומצד שני, אני לא יכולה להתעלם מתחושת ההחמצה שאני חשה פתאום.
YOU ARE READING
SECRETS | סודות
Romanceהתקרבתי אליו, כך ששפתיי היו קרובות לאוזנו, "בוא אני אגיד לך מה הולך לקרות. אתה הולך לנסות להתחיל איתי, לקנות לי משקאות, אולי אפילו לנסות לשכר אותי, בתקווה שיתמזל מזלך ותיקח אותי איתך הלילה. אני מצידי, אייבש אותך עם הערות ציניות שיסתמו לך את הפה. אבל...
