Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 4

לואי

יום חדש, אך הפעם אני לא הולך לבית הספר.
לא היום ולא ביומיים הבאים. הבית כולו לרשותי.
קמתי קצת מוקדם בכדי לבדוק מה שלום בראין לפני שהוא הולך לבית הספר.

יצאתי מהחדר ודפקתי על דלת חדרו.
הוא לא ענה.
דפקתי שוב ושמעתי את המיטה מעט זזה אך שום דבר אחר לאחר מכן.
פתחתי את הדלת וראיתי אותו במיטה, ישן.
איך זה שאני מעיר אותו והוא לא אותי?

הלכתי לכיוונו ונענעתי את גופו, מעיר אותו.
"בראין, בראין, קום." אמרתי לו.
הוא פקח את עיניו, מכווץ את מצחו וגבותיו מעט בגלל האור שהיה בחדר.
"יום חדש." אמרתי בחיוך, הוא לא חייך בחזרה.
"אני לא רוצה ללכת." הוא אמר בקול טיפה צרוד וישנוני.
"קדימה, אל תגיד לי שויתרת. אתה כבר בן שבע - עשרה, יום הולדת עוד כמה ימים ואתה תהיה בן שמונה - עשרה. תילחם, תראה להם שאתה גדול מהחיים ושאתה חזק יותר משהו חושבים, יותר משאתה חושב." זרקתי לו מילות מוטיבציה, מנסה לתת לו להתמודד גם כשאני לא שם.

הוא קם מהמיטה בחוסר רצון, פניו היו עצובות מהרגיל.
אני יודע שעובר עליו משהו, עובר עליו משהו כל יום.
כלכך כואב לי עליו.
ניסיתי לשכנע אותו לספר לאמא אך הוא שלל את הצעתי עוד לפני ששמע אותה בכלל.

הוא לבש בגדים ארוכים ולא מצאתי את זה חשוד, בכל אופן, עכשיו החורף וקר בחוץ.
הוא שם על כתפיו את הילקוט שלו והלך אל המטבח, שותה טיפה מים, ממלא את בקבוקו עד החצי ושם אותו בתיק שעל גבו.
הבחנתי בכך שהוא לא לקח או אכל שום אוכל.

"היי, אתה לא אוכל משהו? אתה תהיה רעב.." שאלתי אותו.
"אין לי תיאבון." השיב בקצרה ויצא מהבית בלי להגיד דבר נוסף.

אני לא יודע מה קרה לו, הוא אף פעם לא היה ככה.
כן, הוא תמיד חטף את המכות אךצהוא אף פעם לא הגיב כמו שהוא הגיב עכשיו.
זה אף פעם לא היה כלכך חמור.
ליתר ביטחון, סימסתי בקבוצה שלי עם זאין וליאם שישימו עליו עין, יגרמו לו איכשהו לאכול וישמרו עליו אם ג'סטין מתעסק איתו שוב.

הכנתי לי ארוחת בוקר מפנקת.
טוב, לא ממש מפנקת, יותר בכיוון של כריות עם חבל.. אבל זה טעים!
ישבתי בסלון ושמתי משהו בטלוויזיה.
אמא בעבודה, היא עובדת כאחות ויש לה משמרת בוקר היום.
מארק, בעלה ואבי החורג, גם כן עובד.
אני לא בקשר עם אבי הביולוגי. לא אני ולא בראין.
הוא עזב אותנו כשהיינו בגיל ארבע.
אני לא זוכרת את כל הסיפור אבל לפעמים יש לי כל מיני פלאשבקים.
אין לי עוד אחים חוץ מבראין, הוא אחי היחיד.

לא התרכזתי בכלל בסרט ששמתי באקראי בטלוויזיה, מחשבות רצות בראשי עד שהגיעו ללא אחר מאשר אחי הקטן.
רק בשתי דקות, אבל עדיין קטן.
נאנחתי.
אני רק מקווה שיהיה לו היום טוב יותר.

* * *

הבקשה שביקשתי בתחילת היום לא תאמה למקרה שקרה מאוחר יותר.
בראין חזר הביתה כשהוא מחזיק את הדמעות בעיניו, עולה במהירות לחדרו וסוגר אחריו את הדלת.
שמעתי אפילו את המפתח מסתובב בחור המנעול שלה.

מיד עליתי אל חדרו ופתחתי את הדלת אך היא לא נפתחה.
טיפש, אמרתי לעצמי, הרי הוא נעל אותו קודם לכן.
"בראין." אמרתי, דופק על הדלת "תפתח, אני רק רוצה לעזור."
שמעתי את יבבות הבכי שלו, הן היו שבורות וכואבות.
הבנתי שמשהו לא קשורה.
העברתי את כל השנתיים הקודמות במוחי, מנסה להיזכר אם הוא אי פעם היה במצב רוח כזה אך שום דבר לא עלה בראשי, ויש לי זיכרון טוב.

"היי, בראין, בבקשה תפתח לי." אמרתי.
הוא לא השיב אך שמעתי אותו בוכה, סימן לכך שהוא חיי.
שכבתי על הרצפה וניסיתי לראות מה קורה בתוך החדר דרך החריץ הקטן שהיה בין סוף הדלת לרצפה.
לא ראיתי שום דבר בהתחלה, אך לפני שקמתי, ממש שנייה לפני כן, הבחנתי בטיפה שנחתה על רצפת החדר.
רציתי להאמין שזו דמעה, אך היא הייתה אדומה לחלוטין.

דם.

"לא.." מלמלתי וקמתי במהירות, דופק על הדלת בהיסטריה. "בראין! תפתח לי עכשיו!" קראתי, ממשיך לדפוק על הדלת בחוזקה ולוחץ על הידית למרות שידעתי שזה לא יעזור.
"תפתח את הדלת המזויינת!!" דפקתי ודפקתי "אני מתחנן בפניך, רק תפתח את הדלת..!"
דמעות עלו לעיני.
לא.. אין מצב.. בבקשה שזה לא מה שאני חושב שזה, בבקשה שהוא לא חותך את עצמו.

"תפתח את הדלת!!" צעקתי הכי חזק שיכולתי, דופק על הדלת, חובט בה באגרופים ומשחיל פה ושם גם בעיטות.
הייתי בהיסטריה מטורפת.
לא רציתי שהוא יפגע בעצמו כך, רציתי לעזור לו.
"תעזוב.." שמעתי לחישה קטנה ממש קרוב לדלת.
"בחיים לא." עניתי ללא צל של היסוס "אני בחיים לא אעזוב אותך. בבקשה, תפתח את הדלת." אמרתי בקול קצת יותר שקט, מפסיק עם כל הבעיות והאגרופים על הדלת.

שמעתי את המפתח מסתובב בחור המנעול ומיד אחר כך פתחתי, לא מחכה אפילו שנייה אחת.
הסתכלתי על ידיו כשהאחת מחזיקה בסכין חדה וקטנה של מחדד והשנייה מלאה בדם.
הסתכלתי על ידיו בהלם.

הדבר הראשון שעלה בראשי לעשות היה לצעוק עליו, לצעוק עליו שמה שעשה לא בסדר, להחדיר זאת למוחו.

במקום זאת, התקרבתי אליו וחיבקתי אותו חיבוק חזק, את החיבוק הכי גדול שיש.
חיבוק שרק רציתי שירגיש בו בבית.
שפה, בין זרועותי, יהיה לו בית.

וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שיכולתי לקבל באותו הרגע.