Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 16

לואי

"הכל מאורגן, בייבי בוי?" אמא פתחה את דלת חדרי מבלי לדפוק כשבדיוק הדלקתי את הסיגריה שהייתה בפי. "אל תעשן בחדר, זה עושה ריח נורא."
לא הקשבתי לה. הכנסתי את החומרים הרעילים ששאפתי אל ראותי ואת העשן שהצטבר שם, הוצאתי מבין שפתיי הדקות.

ראיתי את אמא מסתכלת על החדר מזווית עיני.
"איפה המזוודה שלך?" שאלה, לא עניתי. לא ידעתי מה לענות.
לא ארזתי לצימר כי הכחשתי את העובדה שבאמת נלך לשם.

הבעת הבנה התלבשה על פניה.
היא פתחה את הארון, מוציאה משם את המזוודה הגדולה שהייתה בחלק של התלייה ופתחה אותה, מכניסה לשם בגדים אקראיים שהיו בארון שלי כולל מברשת שיניים וכלי רחצה.

הסתכלתי עליה, מעשן את הסיגריה עד סופה ומכבה אותה, זורק אותה במאפירה.
היא סגרה את רוכסן המזוודה והעמידה אותה על גלגליה.
"בוא, אנחנו רוצים לצאת." היא אמרה, הולכת לכיוון היציאה מהחדר, גוררת מאחוריה את המזוודה ויוצאת, משאירה אותי לבד.
אין לי שום כוח לצאת לצימר המזויין הזה, סתם עוד משהו מיותר בחיים שלא צריך.

"אנחנו באותו בצימר או בצימרים נפרדים?" שאלתי אותם כשהגעתי למטבח, רואה את הכריכים המוכנים על השיש ואת המזוודות והשקיות על הרצפה.
"יש לבחור שסגרנו איתו רק שני צימרים אז אתה תהיה באחד ואנחנו נהיה באחר." אמא ענתה.
יופי, העיקר שאני אוכל להיות שם לבד ולישון כמה שאני רק ארצה.

"תעזור לי לשים את הדברים באוטו?" מארק פנה אלי והנהנתי אליו בחוסר רצון, לוקח מזוודה וכמה שקיות ויוצא אל המעלית כשהוא אחרי.
"מה איתך? איך אתה מרגיש?" הוא שאל כשהגענו לחנייה, פותח את הבאגז' ומתחיל להכניס לשם את הדברים.
"בסדר." שיקרתי.
"ועכשיו את האמת?" הוא לא וויתר.
אני סיכוי שאני אגיד לו מה עובר עלי. עם כמה שאני אוהב אותו ועם כמה שהיינו קרובים פעם, אין שום סיכוי שאני אבוא אליו עם הבעיות המסובכות שלי בשביל עזרה.
אני אהיה נטל בשבילו.

"אני בסדר, באמת." אמרתי, ממשיך לשקר ונותן לרגש האשמה שלי לגדול.
"אם אתה כלכך בסדר למה אתה כל הזמן בחדר שלך? למה אתה ישן בכל שנייה שעוברת? אם אתה כלכך בסדר למה יש לך כדור-" הוא קטע את עצמו והפסיק לדבר.
"מה יש לי?" שאלתי בסקרנות.
"לא משנה. בוא נלך לצימר ונהנה כל עוד זה אפשרי."

ממש הייתי צריך להתאפק ולא להגיד לו אצלי זה כבר לא אפשרי.

נכנסתי למושב האחורי, מאחורי אימי שישבה במושב הנוסע ליד מושב הנהג שבו ישב מארק והתניע את הרכב.

הדרך הייתה יפה.
זו הייתה הרגשה טובה לצאת קצת מהחדר אך איתה באה גם הרגשה רעה.
בראשי, ראיתי כל הר, עץ, שלט או סתם שקית ניילון שהתנופפה ברוח, צחקו עלי.
הרגשתי שהכל נגדי.
כל שנייה וכל דבר, הכל היה לרעתי.

הפסקתי להסתכל על הנוף מהחלון המכונית שהיה מימיני והסתכלתי על הריפוד השחור שעטף את ספוג הכיסאות.
החגורה הייתה אדוקה לגופי ורק רציתי שתחנוק את המפלצת שמשתמשת בה.

הסתכלתי על מסך הטלפון של מארק שהוחזק במחזיק הטלפון ליד ההגה כדי לראות עוד כמה זמן מגיעים.
שעה.

ככל שהתקרבנו יכולתי לראות את הים יותר ויותר בבירור.
והדבר הראשון שעלה לראשי הוא כמה בראין אהב אותו.