Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 22

הארי

חשבתי על מה שלואי אמר כל הלילה עד שכמעט לא הצלחתי להירדם.
אם הוא אמר משהו כזה, האם זה אומר שיש לו בעיה גדולה יותר ממה שאני חושב?
הרגיש לי כאילו אני צריך לבקש סליחה על כך שפגעתי בו. אני כמעט בטוח שהוא נפגע.

קמתי מהכורסא, סוגר את הספר שתכננתי לקרוא אך יתר המחשבות שהיו בראשי מנעו זאת ממני.
הנחתי אותו על השידה על יד מיטתי ויצאתי מהבית, הולך לכיוון הצימר של לואי (לא לפני שבדקתי קודם דרך החלון במטבח אן הוא שם בכדי שלא אלך לשם בחינם).

דפקתי כמה דפיקות ספורות על הדלת ואחרי בערך דקה היא נפתחה ונסגרה מיד בידי לואי.
"לא, שנייה. לואי, אני מצטער." אמרתי, מתקרב כמה שיותר אל הדלת בכדי שישמע אותי הכי טוב שאפשר.
שום תגובה לא נשמעה. הדלת לא נפתחה שוב.
"אני מצטער על מה שאמרתי, זה היה לא בסדר. חשבתי על המשפט שאמרת אתמול ואני כלכך מצט-"
צליל הדלת הנפתחת קטע את דברי ולעיניי התגלו פניו של לואי.

הסתכלו אחד על השני מבלי לעשות דבר, הוא לא אמר דבר - כרגיל - וכך גם אני.
הסתכלתי לעיניו, לאט לאט מוריד את אישוניי אל שפתיו ורוצה לטעום מהן טעימה אחת.
רק אחת..

"רוצה ללכת ליער?" שאלתי, מנסה להוציא מעצמי את הדחף לנשק אותו.
רציתי לעשות זאת אבל ידעתי שהוא לא יאהב את זה.
ידעתי שאם אעשה זאת הוא מתרחק ממני הרבה יותר ממה שהוא עכשיו.
"אוקיי." הוא אמר ויצא מהצימר, סוגר אחריו את הדלת והולך אחרי.

עליתי בסולם ראשון, דורך על רצפת העץ היציבה ומתכופף אל הסולם, מושיט את ידי מטה אל לואי שהתסכל עליה בזלזול.
"אני לא בן ארבע." הוא אמר ועלה לבית העץ ללא עזרתי.
"אז בן כמה אתה?" שאלתי בציניות.
"ניסיון יפה." הוא אמר והסתכל עלי באדישות. גיחחתי והתיישבתי על רצפת בית העף, נשען על אחד מקירות העץ ועוצם את עיניו, עושה נשימות עם עצמי.

הרוח הקרירה נושבת על פנינו והציפורים צייצו. היו כמה דבורים שעפו בין הפרחים וחיפשו בהם את סוג הצוף הטוב ביותר.
הכל היה מושלם.
הנוף היה יפה, האוויר היה טוב. נשמתי עמוק, מכניס אותו לראותיי לפני שאחזור אל האוויר המזוהם שבעולם.
הסתכלתי על לואי, הוא נשען עם ראשו על קיר העץ מאחוריו והסתכל על העץ מעלינו.
הוא נראה כאילו לא רצה להסתכל על כל היופי שמסביב.

"אפשר לשאול אותך שאלה?" שאלתי כשהסתכלתי עליו. הוא הנהן מבלי להוריד את עיניו מהעץ ולהסתכל עלי, "מהו הפחד הכי גדול שלך?"

הפעם הוא הסתכל עלי, עיניו היו קרות כמו קרח אך יכולתי לראות מהן את ההיסוס לענות על השאלה שלי.

"המוות." הוא אמר אחרי כמה דקות של התלבטות אם לענות או לא.
"המוות הוא הפחד הגדול ביותר שלי."