Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 25

הארי

"בעוד שבוע וחצי בערך הם אמורים לחזור למקום מגורם ואני לא יודע מה לעשות עם הילד." אמרתי לנייל שישב למולי "אני רוצה לרפא אותו, לתקן אותו.." נאנחתי.
"למה הוא כלכך חשוב לך?" הוא שאל ונשארתי שותק, לא יודע מה לענות.
לא הייתה לי תשובה. ולא בגלל שלא רציתי לענות לו, אלא בגלל שלא ידעתי מה לענות אפילו לעצמי.

"אני לא יודעת.." אמרתי, משפיל את ראשי ונאנח.
אני לא יודע מה קרה לנער ההוא אבל המקרה שהפך אותו לכזה כנראה היה הדבר הגרוע ביותר.
ידעתי את זה כי בכל פעם שהתקרבתי אל ליבו צעד אחד הוא דחף אותי שניים אחורה.
בכל פעם שהצלחתי להתקרב עוד צעד ועוד אחד פתאום התנגשתי במיליון חומות.
הן היו קשות, עבות, שלא ניתנות לשבירה או חדירה של אף אחד ושום דבר.
ואם הוא היה מבחין בכך שמישהו נכנס יותר מידי עמוק, היה מתרחק עוד יותר ממה שהיה בהתחלה ומוסיף עוד אבנים לחומות ליבו.

"אמרתי לך, הזמן יעשה את ש-"
"אבל הזמן לא עושה זאת מהר!" קטעתי אותו בקול רם ונשמתי נשימה עמוקה מיד לאחר מכן כשהבנתי שהרמתי עליו את קולי. "אני מצטער." מלמלתי והוא השפיל את ראשו אל הרצפה, חושב עם עצמו על משהו שלא ידעתי מה הוא.

"אתה אוהב אותו?" הוא שאל פתאום, משום מקום.
"אני לא יודע." עניתי.
"אז מה אתה כן יודע?"
"אני גם לא יודע את התשובה לשאלה הזו."
"הוא גורם לך לפרפרים בבטן? דפיקות הלב שלך נהנות מהירות כשאתה לידו? אתה מרגיש איתו בנוח?"
הנהנתי. זה בהחלט מה שאני מרגיש כשאני לידו.
חיוך התנשא על פניו.
"אתה מאוהב, אחי. ברוך הבא למועדון." הוא אמר.

חשבתי על הדברים.
האם אני מאוהב בילד בעל העיניים הכחולות?
בילד המסקרן והמסתורי?

* * *

ישבתי על המזח אך הפעם לבדי.
לואי לא הגיע הלילה והודתי על הזמן שניתן לי, לבדי עם הים שהיה חברי הטוב ביותר כשמחשבות מתרוצצות בראשי.
כשחשבתי שהן סוף סוף הלכו הן חזרו והכו חזק יותר, כמו רגעי השפל והגאות של גלי הים.

שמעתי צעדים מאחורי והסתובבתי לכיוונם, רואה את לואי מאחורי.
כשהוא שם לב אלי, עצר במקומו ולבש על פניו הבעת כעס.

"אמרתי לך לא לבוא לכאן יותר." הוא אמר בכעס ובקרירות.
"מצטער להודיע לך, הוד רוממותך, אבל לא קנית את המקום הזה. זה מקום ציבורי וגם לפשוטי העם מגיע להיות כאן." הקנטתי אותו.
הוא התקדם אלי ואני נעמדתי.
הוא התקדם לכיווני עוד ועוד עד שהיה צמוד אלי כלכך שיכולתי לשמוע את דפיקות ליבו המואצות.

"אמרתי לך לעוף מפה." הוא אמר בקול חלש ומזהיר כאילו אומר לי להתרחק ממנו כמה שאפשר או שהוא יאבד את זה.
"לא רוצה." עניתי.
הרגשתי כמו ילד קטן שרב על משהו מטומטם אך יותר מזה הרגשתי כאילו אני חייב להישאר.
רק לא להשאיר אותו לבד ולתת לו לטבוע בתוך עצמו.

"עוף מפה!!" הוא צעק בכעס.
"למה אתה כלכך רוצה שאלך?" שאלתי, לא מרים עליו את קולי גם אם זה הדבר היחיד שרציתי כרגע.
"כי.. פאק! כי אתה גורם לי לרצות לעשות משהו שאני לא יכול לעשות!!"

------------

חזרתייי
תודה לכולכן.ם שנתתן.ם לי את הזמן שלי בתקופה הזו :))
לאביו אולללל