Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 38

הארי

"חשבת ללכת לפסיכולוג?" שאלתי אותו בעודנו יושבים על המזח כמו בכל לילה בשלושת השבועות האחרונים.
מחר הם אמורים לחזור לביתם ולואי נשאר לגור אצלי.
"הלכתי לכמה. זה נגמר בכך שלא דיברתי בכלל גם כשהם שאלו אותי כל מיני שאלות. הייתה פעם אחת שכן סיפרתי את מה שקרה אבל אותו אחד לא רצה אותי אצלו יותר כך ש.. גמרתי עם ללכת אליהם." הוא ענה.
הסתכלתי לעיניו שהסתכלו לשלי והוצאתי חיוך קטן מבין שפתיי.
"אל תתייחס אליהם. אתה בסדר גמור. הם אלה שלא."
הוא החזיר את מבטו לים ולא ענה על מה שאמרתי.

קשה ללכת למישהו בתקווה שיוכל לעזור לך ובסופו של דבר הוא מרחיק אותך ממנו בגלל מה שאתה צריך להתרפא ממנו.
קשה לדעת שאנשים מפחדים או לא אוהבים את הצד שאתה לא אוהב בעצמך.

המשכתי להסתכל עליו למרות שלא הסתכל עלי בחזרה. ראיתי את פניו השבורות והכואבות, ראיתי את רגשותיו אפילו כשהחביא אותם מתחת למסיכת הקרירות והאדישות.
ראיתי אותם כי באמת הסתכלתי.
כנראה שאם הייתי חולף על פניו ברחוב או אם כל הקשר הזה לא היה נוצר לא הייתי רואה כלום ומאמין לכל המסיכות והשקרים האלה.
כנראה הייתי חושב שהוא סתם עוד נער מתבגר או אפילו עבריין שכדאי להתרחק ממנו.

במקום לעמוד מהצד ולראות אותו כל יום מבלי להגיד אפילו שלום, הכרתי אותו ונתתי לו את כל מה שיכולתי לתת לו בשלושת השבועות האחרונים.
ניסיתי לעזור לו ולתת לו את המקום הבטוח בשבילו שם יוכל להרגיש בנוח להיות מי שהוא באמת.
ניסיתי לתת לו הכל ונשבעתי לעצמי שאמשיך לתת לו עד הנצח הלא מוגדר.

"אתה יודע.." הוא התחיל להגיד, מפריע לשתיקה הארוכה שהשתררה בינינו. הסתכלתי עליו. "אתה היחיד שנשאר לצידי כלכך הרבה זמן." הוא עזב את הים והסתכל לעיני.
זה משהו שאני מאוד מעריך אותו על כך.
להסתכל בעיניים של הבן אדם אליו אתה מדבר בכנות יכול להיות מפחיד.
הוא לא פחד. הוא אמיץ כלכך.
"למה?"

השאלה הדהדה בראשי.

למה?

"אני חושב שזה בגלל.." עצרתי את עצמי מלהמשיך מכיוון שלא ידעתי איך.
הסתכלתי על הים שהיה מתחתינו, חושב על תשובה לשאלתו ורק שתיים היו בראשי.
"הסיבה הראשונה היא שגם אני הייתי במצב הזה. לא יכולתי לראות אותך במצב שאני יכול להזדהות איתו ופשוט לעזוב אותך.
השנייה היא.. אני חושב שזה בגלל שהתאהבתי בך." הדברים יצאו ממני בחצי לחישה חצי אמירה והסתכלתי לעיניו שהפכו מפוחדות בין רגע.

"לא.. בבקשה אל תתאהב בי.. בבקשה לא.." הוא אמר במהירות.
הסתכלתי עליו בבלבול, לא יודע מה קורה ומה אמרתי שלא היה טוב.
הוא התרחק ממני בשנייה.
"רק אל תתאהב בי.." הוא המשיך ונראה היה שקצה נשימותיו הלך וגבר עד שכבר כמעט לא הצליח לנשום.
הוא קם על רגליו אך נפל בשנייה שכפות רגליו דרכו על רצפת העץ, לא מוצאות איזון או יציבות.
קמתי אליו במהירות וישבתי לצידו.
"לואי, אם אתה שומע אותי תמצמץ פעם אחת." פקדתי עליו. הוא לא עשה דבר. החזקתי בסנטרו, מקבע את ראשו שיפנה אלי. עיניו שוטטו ממקום למקום כמחפשות את פתח הבריחה אליהן התפללו כל חייהן.
"לואי, אם אתה שומע אותי תמצמץ פעם אחת!"
הוא הזיז את ראשו בתנועה חדה והרפה את אחיזתי בו, נותן לראשו להסתובב לכל הכיוונים.
תפסתי אותו שוב.
"לואי! אם אתה שומע אותי, תמצמץ פעם אחת!"
הוא מצמץ.
הדבר היחיד שיכולתי להסיק ממה שקורה הוא שהוא חווה התקף חרדה.
"אוקיי, עכשיו תקשיב לקול שלי. תקשיב לקול שלי ותעשה כמוני. אם זה מובן, תמצמץ פעם אחת, אם לא - פעמיים."
הוא מצמץ פעם אחת וקצב נשימותיו התגבר עוד ועוד.
הוא היה בבועה משל עצמו.
"תנשום הכי עמוק שאתה יכול דרך האף עד לבטן התחתונה, תעצור לכמה שניות אם אתה יכול ותוציא מהפה. כשלא נשאר לך עוד אוויר להוציא, תכניס את הבטן בכוח ותסחוט כל טיפת אוויר שיש בתוכה."
הדגמתי לו איך לעשות זאת, עשיתי זאת יחד איתו.
לקח לו כמה זמן להבין מה בדיוק צריך לעשות אבל גם כשהבין ראיתי בעיניו שהרגיש שהוא במצב של סכנה.
"אנחנו עכשיו על המזח," התחלתי לספר לו, לתת לו את העובדה שהוא לא בסכנה ושהכל בסדר. "יש ים מסביבנו, אנחנו פה ביחד. יש ירח וכוכבים מעלינו. רצפת העץ של המזח בצבע חום, הים קצת שחור בגלל שחשוך אבל יש פה כמה מנורות שמאירות עליו כך שהוא לא לגמרי שחור. זה רק אתה ואני פה," הוא התחיל להירגע, לא מפסיק עם הנשימות. "אתה לובש נעליים סגורות ומכנס סקיני שחור וכמה חורים. החולצה שלך בצבע כחול כהה, מה שמבליט לך את העיניים. ואתה כלכך יפה."

הוא נרגע.
פניו היו מיוזעות, עיניו הסתכלו על שלי וקצב נשימותיו חזר להיות סדיר.
גופו החלש נשען על ידיי שהחזיקו אותו בכדי שלא יפול.
הוא השעין את ראשו על חזי ועכשיו היה תורו של ליבי לדפוק במהירות.
לא ידעתי אם זה בגלל הפחד והבהלה ממה שקרה לו עכשיו, אם זה בגלל שאנחנו נוגעים אחד בשני או שזה בגלל שני הדברים יחד.

"אתה בסדר?" שאלתי. הוא לא עונה. נשימותיו היו רכות וארוכות, נותנות לי להבין שנרדם.
העליתי אותו על ידיי והרמתי אותו כמו כלה כשראשו עדיין נשען על חזי, נכנס לביתי ומשכיב אותו במיטתי שיוכל לישון בה בנוחות.

הוא התעורר.
"מה קרה?" הוא שאל בישנוניות
"הכל בסדר, חטפת התקף חרדה קטן אבל הכל בסדר עכשיו." אמרתי לו בקול עדין ורך.
"למה דווקא אני עובר את כל השיט הזה?!" הוא שאל בעצב ולא ניסה להסתיר את העובדה שהיה כאוב.
"אל תגיד למה דווקא אני," אמרתי לו.
"זה אתה כי לך יש את הכוח להתמודד עם זה."

כשהתקלחתי, חשבתי על כל מה שקרה.
הבנתי שהוא טראומתי. הוא חווה טראומה בעבר והיום נפגש איתה הרבה פעמים.
כדי לנצח טראומה חייב להתמודד איתה פנים מול פנים.
זה יכול להכאיב, זה יכול להזכיר דברים, זה יכול לתקוף אותנו בחזרה.
אבל רק ככה מנצחים אותה.