Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 36

הארי

הוא נשען על ידיו שהיו מאחורי גבו ונמחצו על ידי לוחות העץ של המזח הארוך.
הסתכלתי עליו כמהופנט. אם רק הייתי יכול לנשק אותו..
הסתכלתי על האופק כשמחשבה מתרוצצת בראשי.

"למה אתה הולך לים כל יום?" התחרטתי בדיוק שנייה לאחר ששאלתי את השאלה. הוא הסתכל עלי לשנייה והמשיך להסתכל אל האופק.
חשבתי שהוא לא יחזיר תשובה והתכוונתי לשאול את שאלתי הבאה אך הוא הקדים אותי.
"מישהו שאני אוהב אהב אותו. מאוד."

שתקתי, חושב על הדברים,
בן זוג שלו לשעבר?
קרוב משפחה?
שמתי לב שהוא קורא למארק בשמו הפרטי ולא אבא כך שאולי.. זה אביו?

הסתכלתי כמוהו על האופק, נרגע מהרוח ומקולות הגלים הנכנסים לאוזני.

"אתה תעבור לגור איתי, נכון?" שאלתי.
"אני חושב שכן, אני רק צריך לעדכן את אימי." הוא ענה.
אם להיות כן, לא חשבתי שהוא יגיד כן ששאלתי את השאלה הזו בפעם הראשונה. הייתי בטוח שיתרחק ממני יותר או יתחיל וויכוח חדש.

הרגשתי את עיניו עלי, בוחנות אותי.
הסתכלתי עליו גם כן, טובע למראה עיניו שהתסכלו לשלי.
הן היו כחולות ועצוהות, כועסות וכואבות, כאילו שמי שיצר אותן חשב על גשם.
הוא התקרב טיפה, גורם לקצב ליבי להשתגע ולפרפרים לא להיות רק בבטני אלא לעוף בכל גופי.
הוא שיתק אותי וגרם למערכת גופי להתרסק, גרם לי להילכד במלכודת שלו, ליפול בשבילו וכל כך חזק כשענן של אושר תופס אותי לפני שאני נוחת על האדמה הקשה והכואבת של האהבה וגורם לנחיתה להיות רכה ונעימה.

ההרגשה הייתה מעולה ושנאתי את העובדה שהוא לא מרשה לעצמו להרגיש את אותם הדברים.
הוא שיתק אותי לגמרי כמו שהפחד שיתק אותו.

פחד הוא דבר טוב, הוא שומר עלינו מפגיעות, אך איני יכול לשקר ולהגיד שאני אוהב את הפחד שהוא מרגיש כרגע.
ההיפך, שנאתי אותו שנאת מוות, כי אותו הפחד לא נתן לו לחיות ולהרגיש טוב יותר כמו שרצה.
הוא כלא אותו בבור עמוק של חוסר ביטחון, שנאה עצמית, פחד, כאב, קרירות וכעס.

בור שהוא עצמו עזר לחפור.

כשהיינו מטרים ספורים מאחד השני, החלטתי שלא עוד פעם.
אני לא אמכור את עצמי אם הוא אחר כך יגיד לי לשכוח מזה.
"אל." הוא הסתכל עיניי בשאלה "אל תעשה זאת אם אתה מתכוון.."
הוא שיתק אותי. שיתק אותי עד שלא יכולתי אפילו לדבר, עד לא יכולתי להוציא הגה מפי.
"אל תנשק אותי אם אתה מתכוון להגיד לי לשכוח מזה אחר כך."

הוא הסתכל לעיניי ואני אל עיניו, רואה את ההתלבטות הניכרת בהן והפחד והאימה המשתלטים על מוחו וגורמים לו לעשות את מה שנראה להם כדבר הנכון.
"פאק." הוא מלמל, נשימותיו הופכות קשות והוא מתרחק ממני באיטיות.
ההחלטה שקיבל הכאיבה לי אך גם נתנה לי הרגשת הקלה כלשהי שהוא לא יתן לי להרגיש כמו דביל שוב.

שיחררתי את האוויר שרק עכשיו שמתי לב שהחזקתי.
הוא החזיר את מבטו אל האופק וחשב על משהו.
הסתכלתי עליו יושב שם, לידי, לא משתף בשום דבר שעובר עליו, שומע את סודותיו כמו כספת נעולה.

"למה אתה לא עוזב? גם אם אתה רואה משהו בתוך העיניים שלי, למה שלא תעזוב? אני סתם עוד בן אדם רק קצת יותר מפחיד מהאחרים.
לא לימדו אותך להתרחק מאנשים מסוכנים?"
הוא החל לדבר פתאום.
זאת שאלה ששאלתי את עצמי הרבה זמן.
אני מניח שזה בגלל שהוא צריך עזרה ותמיד אהבתי לעזור לאנשים.
וגם, הוא לא בן אדם מסוכן, הוא פגוע.
אך ידעתי שזה לא רק בגלל זה.
יש גם משהו מעבר.

"אני אעזוב רק שתגיד לי. אני אעזוב רק שתסתכל לעיניי ותגיד לי לעזוב." אמרתי.
הוא הסתכל לעיניי והחזיר את מבטו אל האופק אחרי שנייה בדיוק, לא אומר דבר.
אמרתי את זה כי ידעתי שהוא כן רוצה שאשאר לצידו.
הוא צריך מישהו שיתמוך בו ויעמוד לצידו גם אם לא רצה בזה.

"אתה יכול להגיד לי כל דבר שעובר עליך, אתה יודע. אני תמיד אהיה כאן ואנסה לעשות את המיטב בכדי לעזור לך." אמרתי, רוצה שהוא ידע זאת.
"ולמה שאסמוך עליך?" הוא שאל מבלי להזיז את מבטו משמי הלילה הכהים.
הסתכלתי לעיניו המתחבאות.
"כי אני זה שמבקש לעזור לך. אנשים שמבקשים לעזור, עוזרים עד הסוף."
"ובסוף?" הוא שאל, "אחרי שתעזור אתה תישאר או תעזוב?"
"אשאר." עניתי, ללא כל צל של ספק.
"איך אתה כלכך בטוח?"
"אף פעם אי אפשר להיות בטוח, הטבע מחליט את החלטותיו. אני רק מקווה שכך יהיה."