הארי
סיימתי להכין את האוכל לארוחת הצהריים.
סידרתי את השולחן, שם את האוכל באמצע ומסדר צלחת שלא הייתה בדיוק במקום, שם את אצבעתי בפי ומנקה לכלוך קטן שהיה עליה.
הסתכלתי על הכל ונאנחתי בהקלה. סוף סוף הכל מוכן.
"לואי! בוא, יש אוכל!" קראתי לו, מחכה שיבוא אל המטבח.
הוא בא והתיישב על הכיסא מבלי להגיד דבר, התיישבתי גם אני והתחלתי למלא את הצלחת שלו באוכל ואחריה את שלי.
"למה אתה לא אוכל?" שאלתי אותו כשראיתי שאינו אוכל.
"אני לא רעב." הוא ענה בקצרה.
"אני רוצה שתאכל גם אם אתה לא רעב. לפחות קצת." אמרתי, מחכה שיקח את הביס הראשון אך הוא לא עשה דבר, ממשיך להסתכל לעיניי שלא זזו מעיניו.
"אתה יודע מה? אם אתה לא אוכל, אני לא אוכל. ואני מאוד רעב אז כדאי לך לחשוב טוב טוב מה אתה עושה." אמרתי, נשען על משענת הכיסא ומשלב את זרועותיי אחת בשניה, מחכה לפעולתו הבאה.
"אתה לא יכול לעשות את זה!" הוא אמר מיד.
"לא אכפת לי מה אני יכול ומה אני לא יכול לעשות, אני לא אוכל אם אתה לא אוכל. נקודה."
"טוב, אז נראה ששנינו נהיה בצום לימים הקרובים." הוא סיכם וקם מהשולחן, חוזר אל הסלון.
הרמתי את הצלחות, מחזיר את האוכל שהיה בהן לכלים ושם אותן בכיור יחד עם הסכו"ם והכוסות, לוקח את קופסאות האוכל ומכניס אותם למקרר, שוטף כלים ומסדר את המטבח.
"חבל," אמרתי כשנכנסתי לסלון, "האוכל היה ממש טרי והריח שלו כלכך טוב.."
"אתה יכול לאכול." הוא ענה.
"אתה גם אוכל?"
"לא."
"אז גם אני לא."
התיישבתי על הספה, מסתכל אל הנוף שהחלון למולי השקיף.
"רוצה ללכת אל בית העץ?" שאלתי אותו, עוזב את הנוף ומסתכל עליו, תופס אותו מסתכל עלי.
"כן."
* * *
עליתי בסולם והתיישבתי על רצפת העץ, נשען עם פלג גופי העליון על אחד הקרשים ששימשו כקירות לבית ועצמתי את עיניי, נושם עמוק, מכניס לראותי את ריח הטבע ונרגע ככל יכולתי.
פתחתי את עיניי, מסתכל על הנער אשר הסתכל על העץ מעלינו כמו בכל פעם שאנחנו מגיעים לכאן.
הדבר שיגע אותי.
ידעתי שהוא זוכר את השיחה הארוכה שהייתה לנו על זה, ידעתי שהוא מבין מה אמרתי, ידעתי שהוא יודע שזה נכון, ולמרות כל זה הוא המשיך להסתכל ולקנא במשהו שהוא בהישג ידו.
עצבנה אותי העובדה שהדבר שהוא כלכך רוצה יכול להיות שלו אם רק יעשה משהו שיעזור לו לקבל זאת גם אם הדבר קשה והדרך קשה אף יותר.
הסתכלתי על כל העצים מסביב, שומע את ציוצי הציפורים מראשם ומרגיש את שיערותיי מלטפות את פני כשהרוח מעיפה אותן קדימה.
החזרתי את ראשי אל הנער האבוד שיושב מולי. הנער בעל העיניים הכחולות.
כולו לבוש שחור אך העיניים הכחולות מסגירות את הצבעוניות שהייתה לו פעם.
הנער המשיך להסתכל על העץ מעלינו, בוחן כל זווית אפשרית. הרוח מעיפה את שיערותיו בעדינות כאילו אומרת לו לקום ולהמשיך להתקדם אך הנער נשאר במקומו.
"כמה אתה חושב שההצלחה קרובה אלייך?" שאלתי אותו, גורם לו להסתכל עלי ולחשוב על השאלה ששאלתי.
הוא הרים את ראשו בחזרה אל העץ ולאחר מכן השאיר את עיניו להתמקד בנקודה לא ברורה למולו.
"היא לא קרובה כלל. אם כבר, היא רחוקה." הוא ענה.
"מה היית אומר אם אומר לך שאני רואה שהיא לא כלכך רחוקה כפי שאתה חושב?"
"הייתי אומר לך לשים משקפיים."
נאנחתי.
"אבל ברצינות," הוא התחיל להגיד, "אתה יודע מה המקום שלי, הכנסתי אותך לעולם שלי יותר מכל בן אדם אחר, איך אתה יודע שההצלחה והחופש בהישג ידי? אם היית יודע בדיוק איפה אני נמצא כרגע היית יודע שזה לא נכון."
"הייתי בדיוק במקום שאתה נמצא בו, חושב שאני יודע יותר טוב מכולם איפה אני עומד עכשיו אבל לא ראיתי את כל הצעדים שעשיתי מהמקום בו עמדתי פעם. למזלי, היה לי מישהו שהראה לי כמה התקדמתי. כשהייתי במקום שלך הראו לי עד כמה ההצלחה והחופש מהטראומה שעברתי קרובה אלי ולכן אני יודע שהם קרובים גם אלייך. אתה רק צריך לרצות את זה ולעשות משהו בכדי להשיג אותם."
"אתה חושב שאני לא מנסה?!"
"אני חושב שאתה צריך להתאמץ יותר. שנינו יודעים שאתה מנסה לברוח מהמציאות. אם תמשיך לבקש את ההצלחה אך גם תמשיך לברוח ממנה, לעולם לא תקבל אותה גם אם תרצה בה יותר מכל דבר אחר."
* * *
הסתכלתי עליו מסתכל על שתי הצלחות המונחות על השולחן, שלי המלאה ושלו הריקה.
חיכיתי שישים לעצמו אוכל ויקח את הביס הראשון אך הוא המשיך לשבת שם מסתכל על הכל בחוסר מעש וביתר תשוקה.
כמובן שלא אכלתי.
מעכשיו, אם הוא אוכל - אני אוכל.
אם הוא לא אוכל - אני לא אוכל.
"תאכל." לואי אמר לי.
"תגיד את זה לעצמך." עניתי, גורם לו להיאנח. "כדאי לך, הכל מריח טוב."
"אני לא רוצה." הוא אמר.
מבט אחד בעיניו אמר לי שהוא רוצה. מאוד.
"אני אתחיל לחשוב שאתה לא אוכל כי האוכל שאני מכין לא טעים."
הוא חייך חיוך קטן.
הצלחתי לגרום לו לחייך.
שוב.
לא אכלתי כל היום ואני מת מרעב אבל אין שום סיכוי שבעולם שאני אשבר. מצידי שיהיו לי הפרעות אכילה, אני רוצה שהוא יאכל גם אם "אין לו תיאבון".
תקראו לי אדם רע, מניפולטיבי או כל דבר אחר, אך אם לא אעשה לו מצפון הוא לעולם לא יאכל.
"טוב, בוא נעשה משהו לפחות." אמתי לו, מסתכל עליו אך הוא לא הסתכל עלי בחזרה. "רוצה סרט?"
הלכנו לסלון ושמתי את הסרט "נקודת שיוויון".
מדובר על מישהי שעובדת כזונה בשביל להרוויח כסף והחלום שלה הוא להיות זמרת.
תהיתי מה החלום של לואי.
תהיתי האם יש לו חלום בכלל.
"מה החלום שלך?" שאלתי באמצע הסרט.
הוא הסתכל עלי ונראה מהוסס לדבר.
"החלום שלי הוא שיהיה לי חלום."
ליבי נצבט כרגיל מתשובתו לשאלתי.
רציתי שיהיה לו חלום, שתהיה לו מטרה שאליה יצעד ולא יוותר עד שיגיע אליה.
"מה החלום שלך?" הוא החזיר את השאלה אלי.
"החלום שלי הוא שלנער בעל העיניים הכחולות היושב למולי עכשיו יהיה חלום."
YOU ARE READING
Love.. Is Only For The Brave (L.S)
Actionללואי יש אח תאום ולהארי יש צימר. מכיל: -שפה גסה -מוות -עצוב -דיכאון -אלימות -בריונות -התאבדות -הרבה בכי **אין קטעים מיניים** מוקדש לאלה שלא אוהבים את עצמם. מקווה שיום אחד כן תאהבו ושהסיפור הזה יגרום לאהבת עצמכם להיות חזקה ועוצמתית יותר. ❤
