Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 23

הארי

חזרנו אל מתחם הצימרים, רואים את ההורים של לואי מארגנים את השולחן לארוחת ערב.

"לואי! חזרת! איפה היית, מותק?" ג'והאנה קראה וחיבקה את בנה שלא חיבק אותה חזרה.
הסתכלתי עליהם, טיפה מקנא.
ניערתי את ראשי כי הבנתי שאני בוהה, כחכחתי בגרוני וגררתי את רגלי אל כיוון ביתי אך נעצרתי כששמעתי את קולה של ג'והאנה קורא בשני.
"תרצה לאכול איתנו?" הסתובבתי, מסתכל עליה,  על מארק ועל לואי.
הנהנתי קלות והלכתי לכיוונם.

ישבתי על אחד הכיסאות, מול לואי.
על השולחן היו ירקות, גבינות, חביתות ולחם.
הם החזיקו ידיים ולא הבנתי מה הם עושים.
מארק, שישב לידי, הושיט לי גם את ידו והחזקתי בה.
היחיד שלא השתתף היה לואי שישב במקומו בוהה בצלחת האוכל שלו וחושב על משהו שהתרוצץ במוחו.

"הארי? תרצה לברך?" מארק שאל אותי והנדתי בראשי לשלילה.
אין לי מושג איך עושים את הדברים האלה, אני לא מאמין באלוהים או משהו.
"אוקיי, " הוא אמר, מחייך אלי ומתחיל לברך, "תודה לך, ישו, על האוכל שנתת לנו, על המשפחה היפה והנהדרת שלי. אנא שמור עלינו ועל הבן שלנו. אמן."
"אמן." אימו של לואי אמרה ואחר כך הם שחררו את הידיים והתחילו לאכול.

הסתכלתי על לואי שבקושי אכל משהו.
תהיתי למה, למה הוא אוכל כלכך קצת. הוא לא אכל שום דבר במשך כל היום.
הלכתי אליו בבוקר ולקחתי אותו ליער, לא עשינו הרבה חוץ מלשבת בבית העץ ולראות את הנוף או לעשות טיול קטן, אבל לא אכלנו.

הסתכלתי לעיניו שהסתכלו על שלי בחזרה, יכול לבהות בהן שעות על גבי שעות ללא הפסקה או שיעמום.
הן היו יפות יותר מכל דבר אחר שאי פעם ראיתי, טהורות ואמיתיות.
היו שם אנושיות ואמת שרציתי, יותר מתמיד, לדעת מה ומי הן.

הרגשתי כאילו כוח המשיכה נותק מהרצפה והשתלט על עיניו, גורם לגופי לעוף ולעיניי להמשיך להסתכל עליהן כל עוד אני נושם.
ולא רק עיניי
אלא גם ליבי.

* * *

התיישבתי על המזח לידו.
זה נהיה קבוע - הוא יושב שם, אני מתסכל עליו דרך החלון ולבסוף מחליט לבוא אליו.
לא עשינו דבר, רק היינו שם, עינינו הסתכלו על הים הגדול ואוזנינו הקשיבו לקול ניפוץ הגלים המתנגשים בחומת האבנים לפנינו ששוברת אותם אחד אחרי השני.

השקט שהיה באוויר היה נוח אך יותר מידי חד.
חד כמו החצים שהרגשתי שננעצים בליבו של היושב לידי.
הוא הסתכל על הגלים והיה שקט, עיניו כבר לא קרות והיה בתוכן שפע של רגשות שיכולתי לראות אך לא להבין למה הן שם.
היה שם הרבה כאב וגעגוע.
ידעתי לזהות את הרגשות האלה טוב מאוד. טוב מידי.

"הארי?" הוא שאל פתאום בקולו הממכר והמתוק, גורם לי להיות מופתע מכך שפנה אלי.
"כן?" עניתי בשאלה.
"זוכר את השאלה ששאלת אותי מוקדם יותר בבית העץ? מהו הפחד הכי גדול שלי?"
לא עניתי, נתתי לו את הבמה ואת הרמקול, מקשיב ל'הרצאתו' מבלי להשמיע ציוץ.

"ובכן.. שיקרתי. המוות הוא לא הפחד הכי גדול שלי. אם הוא בכלל פחד."
הוא הסתכל לעיניו, מראה לי את עיניו השופעות כאב שיכולתי לזהות מקילומטרים שלמים.
משהו אמר לי שהוא והמוות חברים טובים, קרובים מאוד אחד לשני.

"הפחד הגדול ביותר שלי הוא החיים. לחיות."

---------

שימו לב, שיניתי את שם הפאנפיק :))