* שבוע קודם לכן *
לואי
"היי, לואי! קום!" שמעתי את בראין אומר מצידה השני של דלת הכניסה לחדרי, דופק עליה בחוזקה בכדי להעיר אותי.
נאנחתי.
גם אם אנעל את הדלת הוא תמיד ימצא דרך להעיר אותי.
"אני ער!" קראתי, גורם לכל הדפיקות החזקות להיפסק באחת.
"יופי, תתארגן ותבוא למטבח, אמא הכינה ארוחת בוקר." הוא אמר ושמעתי את צעדיו מתרחקים.
קמתי מהמיטה והרגשתי טיפה מסוחרר, כנראה בגלל שקמתי מהר מידי.
פתחתי את הדלת והלכתי אל חדר השירותים, מצחצח שיניים ומתארגן ליום החדש.
חזרתי לחדרי, התלבשתי וארגנתי לי תיק לבית הספר.
אני לא התלמיד הכי מצטיין בעולם אבל גם לא הגרוע ביותר.
לפני שאני יוצא מהחדר אני מסתכל על עצמי במראה.
השיער שלי מסודר, הוא מעט ארוך אך לא יותר מידי, העגיל באוזן הימנית שלי מסודר גם כן והקעקועים שלי רק משפרים את המראה.
תקראו לזה גאווה, אני קורא לזה אהבה עצמית.
הלכתי אל המטבח, מריח את ריח החביתה והסלט של הבוקר חזק יותר ככל שאני מתקרב.
אני יושב בכיסא בנוחות וחוטף את צלחת האוכל של אחי שישב מולי בדיוק כשבא לנעוץ את המזלג החד שבידו בחתיכת חביתה ובמקום זאת שיניו פגשו ברצפת השולחן.
"היי, וודפאק?!" הוא אומר מיד, מקבל מבט כועס מאמא שבדיוק הכינה את החביתה השנייה ופצפוצי השמן נשמעו בחלל הבית.
"בראין." שמעתי אותה אומרת בקול תקיף "תשמור על הפה שלך."
הוא הסתכל עליו במבט חודר כשמבטי התמים היה עליו.
"מה, אתה רוצה את זה בחזרה?" שאלתי אותו בחיוך מתגרה והצבעתי על הצלחת.
הוא הנהן.
"אין בעיה." התחלתי לאכול במהירות, מסיים את כל מה שיש בצלחת.
"בבקשה." אמרתי בפה מלא באוכל, החלקתי את הצלחת הריקה לכיוונו וקמתי מהכיסא, הולך אל הברז ושותה מים.
"נו באמת, תיקח כוס, אל תשתה ישר מהברז כמו כלב." שמעתי את אימי אומרת אך לא הקשבתי לה ושמעתי אותה נאנחת.
"יאללה, צעיר, תאכל מהר." אמרתי לבראין שמילא את צלחתו מחדש.
"תסתום, אתה גדול ממני רק בשתי דקות" הוא אמר ואני גיחחתי.
"עדיין יותר גדול. אני מתניע את האוטו, אם אתה לא בא עוד שתי דקות על השעון, אני יוצא. ביי אמא, אוהב אותך." נתתי לה נשיקה על הלחי ויצאתי מהבית, יורד במעלית הבניין אל החנייה ונכנס אל הרכב, מתניע אותו.
אני ובראין תאומים זהים, אנחנו בני שבע-עשרה בכיתה י"א אבל לא באותה הכיתה.
שנינו מאוד קרובים, אנחנו מספרים אחד לשני כל דבר, גם את הדברים הגרועים ביותר.
אני מתכוון, לכל אחד יש סודות ואף אחד לא מספר ממש הכל אבל פחות או יותר.
אני אוהב אותו בכל ליבי, אך עם כמה שאני אוהב אותו אין סיכוי שאני לא אציק לו לפעמים.
בכל אופן, הוא אחי. ויותר מזה, הוא אחי הקטן.
הסתכלתי בשעון וראיתי ששתי הדקות שהקצבתי לו עברו והתחלתי לנסוע.
עצרתי כמעט מיד כשראיתי אותו בדיוק נכנס אל החנייה והולך לכיוון המכונית, הוא נכנס והתחלתי לנסוע בזמן שסגר את הדלת.
"מה קורה, גבר?" נתתי כיף לכף ידו של זאין ודחפתי את כתפי הימנית לשלו השמאלית, נותן להן להתנגש אחת בשנייה.
"מה קורה?" הוא שאל ולא עניתי, לוקח לו את הסיגריה שהייתה בין אצבעותיו ומכניס אותה לפי, משחיר את ראותי אט אט.
"איפה ליאם?" שאלתי וכאילו זה היה מתוכנן, שמעתי צפירה מאחורי והסתובבתי אל מקור הרעש, רואה את מכוניתו של ליאם שחנתה בחנייה מאחורינו.
"מדברים על החמור והחמור מגיע." אמרתי כשהגיע אלינו, מקבל ממנו פליק מאחורי ראשי.
"אני הולך, אדבר איתך מאוחר יותר." בראין, שהיה עד עכשיו לצידי, אמר.
"אוקיי, להתראות." אמרתי לו.
"ביי." שמעתי את ליאם וזאין אומרים באותו הזמן.
הוא הלך ועקבתי אחריו עם עיני, רואה אותו מתקדם אל תוך הבניין.
הסתובבתי חזרה אל זאין וליאם.
"רוצה?" זאין שאל את ליאם, מקרב אליו את הסיגריה והוא סירב בנימוס.
ליאם הוא לא הבן אדם לסיגריות, הוא הילד הטוב מבין שלושתינו.
כשאני וזאין סיימנו את הסיגריה נכנסנו אל הבניין, שומעים חבטה חזקה שנשמעה מכיוון הלוקרים.
הלכנו אל המקום שממנו החבטה נשמעה.
לא הייתי בהלם כשראיתי שאחי הוא זה שקיבל את המכה, הוא מקבל כאלה בכל יום במשך למעלה משנתיים.
ג'סטין, הבריון שהרביץ לאחי, הנחית על פניו אגרופים בעוד שידו השנייה בצווארו, חונקת אותו.
לא חיכיתי שנייה ורצתי אל המקום, דוחף את ג'סטין הצידה וגורם לאחיזתו להשתחרר מאחי שנפל על הרצפה בחוסר כוח.
שמתי לג'סטין רגל מאחורי רגליו כך שנפל על הרצפה.
עליתי מעליו והנחתתי אגרופים לפניו בדיוק כמו שעשה לאחי רק שאחי קיבל את זה ללא סיבה מוצדקת, אם יכולה להיות אחת כזאת בכלל.
"אדון טומלינסון!!" שמעתי את קולו של המחנך שלי קורא לי במסדרון, כנראה לא שמתי לב שהצלצול נשמע "מה נראה לך שאתה עושה, בחור צעיר?!"
הוא התקרב אלי במהירות, מרים אותי מגופו השכוב של ג'סטין.
"לך לחדר המנהל. עכשיו." הוא הורה לי ואני, כרגיל, הלכתי אל חדר המנהל אך לא לפני שהלכתי לאחי ועזרתי לו לקום מהרצפה.
"אתה בסדר? כואב לך?" שאלתי אותו.
"כ-כן, הכל בסדר." הוא אמר בקול חלש וחנוק, כאילו שמר בכי תמרורים.
"בוא, נלך לאחו-"
"לא." הוא קטע אותי במהירות "לא צריך"
-------
הרגשתי צורך להגיד שלואי והארי יפגשו עוד די הרבה זמן..
בינתיים, איך הפאנפיק?
YOU ARE READING
Love.. Is Only For The Brave (L.S)
Actionללואי יש אח תאום ולהארי יש צימר. מכיל: -שפה גסה -מוות -עצוב -דיכאון -אלימות -בריונות -התאבדות -הרבה בכי **אין קטעים מיניים** מוקדש לאלה שלא אוהבים את עצמם. מקווה שיום אחד כן תאהבו ושהסיפור הזה יגרום לאהבת עצמכם להיות חזקה ועוצמתית יותר. ❤
