Love.. Is Only For The Brave (L.S)

פרק 20

הארי

קמתי מאור השמש ששטף את חדרי.
אני כלכך עייף..
אתמול, אחרי שלואי סוף סוף דיבר איתי ואמר לי מה שמו נשארנו שם בשקט עוד כמה דקות עד שהוא פשוט קם והלך.
אני, לעומתו, נשארתי שם עוד הרבה זמן.
הייתי עסוק במחשבות על הילד הזה.

הוא האדם הכי מסתורי שפגשתי מעודי.
אני יודע רק את שמו ואת שם משפחתו, את שם הוריו ועל כך שהוא ממש אוהב את הצבע השחור.
אבל זהו.
הוא מסקרן אותי ונותן לי להרגיש דברים שלא הרגשתי זה זמן רב.

התארגנתי ליום החדש, לא לובש שום בגד חוץ מהבוקסר שהיה עלי והולך למטבח בכדי להכין לי ארוחת בוקר טובה.

הסתכלתי על החלון שהשקיף על מתחם הצימרים.
הצימר הקטן, בו לואי שהה, היה הכי קרוב לביתי ויכולתי לראות מה הוא עושה דרך החלון שלו שהיה מול שלי.

ראיתי אותו שם, מתלבש.
אני יודע שאני בוהה ושאני חייב להסיר את עיניו ממנו אל זה לא אפשרי.
הוא נראה כמו מלאך.

פתאום שמתי לב שגם הוא מסתכל עלי אבל לא באותו המבט שאני שאני הסתכלתי עליו.
מבטו היה כמו של מישהו שעוד שנייה ירצח אותי.
הסטתי את מבטי ממנו במהירות.

החלטתי להכין את ארוחת הבוקר שהייתה אמורה להיות כבר כמעט מוכנה אילו לא הייתי מסתכל החלון ובוהה באורח שלי כמו חתיכת סוטה.

פתחתי את המקרר בשביל להוציא ירקות וביצים אבל כשפתחתי אותו לא היו לא ירקות, לא ביצים ולא שום דבר אחר.
אני בהחלט חייב ללכת לקניות.

* * *

"הארי! מה שלומך?" ג'והאנה שאלה אותי כשראתה שבאתי אליהם.
"בסדר. רציתי לבדוק אם הכל בסדר, אם אתם צריכים שאני אקנה לכם משהו אני בדיוק יוצא." אמרתי.
"לא חושבת שצריך משהו.. אתה צריך עזרה עם הקניות?" היא שאלה ולא חיכתה לתשובות לפני שהחלה לדבר שוב, "אני אקרא לבן שלי שיעזור לך, יעשה לו טוב לצאת קצת מהחדר. לואי!" היא קראה.
חיכינו כמה שניות עד שדלת הצימר הקטן נפתחה ולואי יצא משם.

הוא בא אלינו מבלי להגיד דבר.
אם לא היה אומר לי את שמו בלילה הייתי חושב שהוא אילם.
העברתי עליו את עיני, רואה שהוא לובש שחור כמו אתמול.

"תעזור להארי עם הקניות שלו." היא אמרה והבחנתי בהבעתו הלא מרוצה על פניו של לואי.
"זה בסדר, אני אוכל להסתדר לבד." אמרתי.
"אני מתעקשת." היא אמרה ולא יכולתי להתווכח.
בכל זאת, אישה.

נכנסנו למכונית בשקט ורק הדלתות שסגרנו עשו את צלילי הרעש היחידים בינינו.

"בן כמה אתה?" שאלתי, לא מסוגל יותר עם השקט הזה.
"לא עניינך." הוא ענה בקול קר, אפילו לא מסתכל עלי.
"הכל בסדר?"
"לא עניינך." הוא ענה שוב כאילו היה תקליט שבור.
"אז מה כן ענייני?" ניסיתי לגלות עליו משהו, כל דבר שיכול למלא קצת את הסקרנות שאוכלת אותי.
"שום דבר שקשור אלי." הוא ענה, קולו עדיין קר.

"אז אני אספר לך על עצמי." הוא נאנח ביאוש "אני צוחק." אמרתי בחיוך קטן, מסתכל עליו אך הוא לא הסתכל עלי בחזרה.
זה נראה כאילו הוא מפחד ממשהו.

"א-"
"פשוט תסתום את הפאקינג פה שלך!!" הוא קטע אותי מיד בצעקה, עוד לפני שהספקתי להגיד משהו.
נדהמתי עד כמה הוא נהיה עצבני תוך פחות משנייה.

הפעלתי את הרדיו, הלהקה "Guns 'n Roses" התנגנה.
התחלתי לזמזם את השיר שלהם "Sweet child 'o mind", השיר האהוב עלי שלהם שבדיוק עכשיו התנגן.
יש שם קטע של גיטרה חשמלית שאני כלכך אוהב.

המוזיקה הפסיקה מלהתנגן משום מקום. הסתכלתי על לואי שבדיוק החזיר את ידו לנקודה.
"למה כיבית?" שאלתי.
הוא לא ענה כך שהרשיתי לעצמי להדליק שוב את הרדיו.

"תכבה את זה." לואי אמר בקול קר אפילו יותר ממקודם.
"למה? זה שיר יפה." אמרתי, לא מייחס חשיבות אל מה שאמר ומתחיל לזמזם שוב.
"תכבה את החרא הזה!" הוא הרים את קולו, כמעט צועק.
"לא בא לי! זה האוטו שלי ואני רוצה לשמוע את השיר הזה עכשיו!" הרמתי את קולי בחזרה והוא לחץ על כפתור הכיבוי, גורם לשיר להיפסק בשיאו.
הדלקתי שוב את הרדיו כשהחלק עם הגיטרה החשמלית בדיוק התחיל.

"תוריד אותי עכשיו מהרכב." הוא דרש.
הסתכלתי עליו והוא הסתכל עלי.
הסתכלתי לעיניו, רואה שם הרבה רגשות מעורבבים אחד עם השני.
הרגשות הגדולים ביותר שראיתי היו הקרירות והכאב. הגעגוע.

"לא. אנחנו באמצע הכביש." אמרתי.
"תעצור את הרכב. עכשיו." קולו היה מזהיר עד כדי כך שלחצתי על הברקס מתוך רפלקס ועצרתי בשולי הכביש.
הוא לא חיכה שנייה ויצא מהרכב.

הסתכלתי עליו מהמראה הצדדית, רואה אותו חוזר את הדרך אותה נסענו ועוצר באמצע, תופס את שיערו עם אצבעות ידיו ומושך, בועט בברזלים שסימנו את שולי הכביש.

אני יודע, אמרתי לעצמי שאני רוצה לפתור את התעלומה שנקראת "לואי טומלינסון", אבל הדבר נראה כבלתי אפשרי.

ממש כמו הים הגדול.